לפעמים אני נאלץ להודות במציאות הכואבת: אין במישור החוף יערות גשם. על כל יופיין, ארצות החמרה הן עדיין בעיקר מקבץ מקוטע של כרי מרעה יובשניים, גריגות קוצניות ושלוליות חורף חצי-מלאות. לא רק זה, אפילו את הנקיקים והנחלים הקרירים של הגליל אין אצלנו. וזאת אחת הסיבות לכך שהייתי מאוד מופתע בגיל 15, כאשר מצאתי שרכים שגדלו בגבעת כורכר.

הם צמחו בין טחבים, על קיר של מחצבה קטנה ומוצלת. הם היו מאוד קטנים ותחילה חשבתי אותם לפרטים מגומדים של שיערות-שולמית. צורת העלה הייתה דומה, אבל בעוד שיערות-שולמית משתלשלות למטה, השרכים הללו צמחו מעלה.

זה היה המפגש הראשון שלי עם החשפונית העדינה - השרך היחיד הגדל על כורכר. ההפך של אמירה זו, אמנם, אינו נכון. חשפונית יכולה לצמוח על מגוון של דברים ובמגוון של מקומות. תפוצתה הרחבה חובקת את האזורים הממוזגים והסובטרופיים של העולם, ממקסיקו עד ניו-זילנד, אם כי כנראה אינה צומחת ביערות גשם.

אצלנו היא צומחת במקומות מוצלים ולחים, על סלעי כורכר וחומות. בשלביה הצעירים יכולה החשפונית להסתוות בין טחבי-הכבד, אך משמופיע הגבעול הראשון שלה, קל לזהותה. החשפונית מיוחדת בין השרכים של ישראל בכך שהיא בעלת מחזור חיים חד-שנתי. אין לה צורך לשרוד את הקיץ הישראלי היבש, ובכך היא מצליחה להתקיים על מצעים שאינם הולמים עבור שרכים רב-שנתיים. 

ככל השרכים, החשפונית היא צמח חסר פרחים, המתרבה בעזרת נבגים. המנבגים (קופסאות הנבגים) נראים כנקודות כהות בצדם התחתון של העלים.