בין הצמחים של מישור החוף נוכל למצוא אך מעט סוקולנטים - צמחים בשרניים. רוב אלה גדלים בבתי-גידול מלוחים: חוף הים ומלחות. אגירת המים ברקמות מאפשרת לצמחים אלה לדלל את המלח הרב שהם מקבלים מסביבתם, ובכך, לשרוד בבתי-גידול אלה, שהיו קוטלים את מרבית צמחי היבשה. בשונה מצמחיית החמרה והכורכר, בהן הרבה מינים בעלי תפוצה צרה, צמחיית המלחות כוללת בעיקר מינים עם תפוצה רחבה. זה גם אומר שצמחיית המלחות ברחבי העולם דומה לעתים בין ארץ לארץ יותר משהיא דומה לטיפוסי הצומח האחרים באותה ארץ. 

הפרקן העשבוני הוא אחד מצמחי המלחה המצליחים ביותר. ניתן לפגוש אותו בביצות מליחות סביב הים התיכון ומשני צדי האוקיאנוס האטלנטי, בעוד מיני פרקן הקרובים אליו מאכלסים את חופי האוקיאנוס השקט. עם זאת, בישראל ישנן אך מעט מלחות לחות, כך שגם תפוצתו של הפרקן היא מוגבלת. במישור החוף אנחנו פוגשים אותו בעיקר במלחות עתלית, מלחת הקישון ומלחת הנעמן, כמו גם בשפכי נחלים מסויימים, דוגמת נחל אלכסנדר. 

צמח זה עולה בתחילת הקיץ, במקומות שבמהלך החורף היו מוצפים. לעתים הוא יוצר מרבדים צפופים, המזכירים אחו רענן. בתחילת חייו, ענפי הצמח הפרוקים בשרניים וירוקים. העלים, כמו בסוקולנטים רבים, הם זעירים וכמעט מנוונים. לקראת סוף הקיץ, מתחיל הפרקן לגדל פרחים זעירים בקצות ענפיו. הפרחים לא בולטים, אך התפרחות קלות לזיהוי, שכן הפרקים בהן קצרים וצפופים מאשר בענפים הצעירים. עם בוא הסתיו, מתחיל הצמח להאדים. הענפים מתייבשים והתפרחות נשארות בשרניות. הן מקנות למלחה גוון אדמדם. בסוף הסתיו הצמח סיים את מחזור חייו. הוא יבש ומכיל זרעים בשלים.

​

הפרקן שייך למשפחת הסלקיים, אחת המיוצגות ביותר בבתי-גידול מלוחים. בסמיכות לפרקן ניתן לעתים למצוא סוגים הקרובים לו, ולהם גם ענפים פרוקים ובשרניים, דוגמת בן-המלח המכחיל והשרשר השיחני.

​

בארצות אירופאיות מסויימות נאכל הפרקן העשבוני כירק. בישראל החל לאחרונה גידול של צמח זה למאכל, תחת שמו המדעי - סליקורניה.