חגבים רבים, דוגמת הגובי המצרי (Anacridium aegyptium) הזה, מתהדרים בעיניים מפוספסות. תפקיד הפסים לא ברור לגמרי, ועשוי להיות קשור לראייה או להסוואה.
אבל מה עיני-ברקוד אלה יכולות לספר לנו על החגב?
מחקר אחד ניסה למצוא מתאמים בין פסי העיניים של חגבים שונים לתכונות אחרות. בין השאר, התגלה כי מספר הפסים בעיני הגובי המצרי שונה בפרטים שונים. נמצא כי אוכלוסיות בדרום אירופה נוטות לפתח פחות פסים מאשר אוכלוסיות בצפון אפריקה, וכי לזכרים היו בממוצע פחות פסים מאשר לנקבות. הבדלים אלה יכולים להיות קשורים להתפתחות, שכן בחגבים אלה מתווסף פס אחד בכל דרגת נשל. טרם ברור אם לזכרים יש פחות נשלים מלנקבות ולחגבי הגובי באירופה יש פחות נשלים מאשר לגובי באפריקה.
עוד נמצא כי גידול בתנאי עקה מביא להתפתחות לא אחידה של הפסים.
פסי העין של הגובי הם עדיין מסתוריים. אי אפשר להסיק מהם במדוייק את המידע על החגב, אבל הם מציעים רמזים מסקרנים. אולי יום אחד נדע לקרוא אותם כמו טבעות עצים. בשביל זה יידרשו מחקרים חדשים, שלבטח יחשפו עובדות מרתקות נוספות על החרק הענק הזה.

הוד-השרון, 9.2022
***
רגלי חגבים, דוגמת הגובי המצרי (Anacridium aegyptium) הזה, מצויידות בקוצים קשים וחדים, המסודרים לאורך השוק של הרגל האחורית. בעיטה מחגב כזה בהחלט לא נעימה, ושמירה על חגב שתפסת הופכת למשימה של ממש.
אך לשם מה להיכנס לקונפליקט כזה מלכתחילה? כדי לחסוך את העימות, קוצי החגבים צבועים לעתים בצבע הרתעה בולט. במין הזה, למשל, הקוצים בולטים בצהבונם מעל השוק הכחולה, והקצוות שלהם אף מודגשים בשחור. קשה לפספסם.
על כל טורף לעשות את השיקול - האם כדאי לנסות לצוד חיה בעלת הגנות כה מרשימות?

הוד-השרון, 9.2022
***
גובי מצרי (Anacridium aegyptium)! עם אורך מקסימלי של שמונה סנטימטרים, זהו הגדול והכבד בחגבי מישור-החוף והארץ כאחד.
בואו נראה מיהם השיאנים הישראליים בקבוצות החרקים האחרות.
גדול החרגולים בארץ הוא הסגא הענק (Saga ephippigera), אם כי אינו מצוי במישור-החוף. איני יודע מהו החרגול הגדול כאן.
הארוך בגמלי-שלמה בארץ הוא גמל-שלמה ענק (Eremoplana infelix) והכבד ביותר הוא גמל-שלמה ירוק (Sphodromantis viridis). שניהם מצויים במישור-החוף.
גדול הפרפראים בישראל הוא שבתאי השקד (Saturnia pyri), שלפחות בעבר חי גם במישור-החוף.
גדולת החיפושיות בארץ הוא יקרונית ערב (Anthracocentrus arabicus). כנראה שהחיפושית הגדולה במישור-החוף היא יקרונית התאנה (Batocera rufomaculata).
הגדולה בשפיריות הארץ ומישור-החוף היא כנראה הסיירן הקיסרי (Anax imperator).
הגדול בזבובאי הארץ הוא, לדעתי, מין בסוג לפריה (.Laphria sp), המחקה צרעות מזרחיות. איני יודע אם היא קיימת במישור-החוף.
הגדולים בארינמלאי הארץ והחוף הם כמובן הבחנינאים (.Palpares spp).
הגדולות בנמלי הארץ הן הפרטים המתרבים של הכידן הצהוב (Dorylus fulvus).

הוד-השרון, 9.2022
***
הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": גובי מצרי (Anacridium aegyptium).
כאשר כל שיש לך הוא פטיש, כל דבר נראה כמו מסמר. אמרה זו נכונה מאוד כאשר מדובר בזיהוי יצורים חיים.
כשהיינו יוצאים לטייל עם חבורת חובבי הטבע שלנו, בכיתה ה', כל חגב גדול היה עבורנו "ארבה המדבר". היינו מלבישים את מה שהכרנו על מה שראינו. אם הכרנו כמה מיני אנפות אבל פגשנו רק אחד, חלק מהאנפות היו מזוהות בתור המין השני. אם הכרנו חגב אחד, אך פגשנו מינים רבים, דחפנו את כולם לאותה הקופסה המטאפורית. במחברת חובבי הטבע שלנו מופיע ציור עם הכיתוב "ארבה מדבר דבוק לצנצנת". הוא מספיק ברור כדי לזהות שזה שיחן, אבל אז זה היה "ארבה". לא הייתה ברירה אחרת.
הגובי המצרי, המזוהה בזכות הרכס הכתום בעורפו, ידוע גם כ"ארבה מצרי". הוא בהחלט עונה לציפיותנו מחגב ארבה: באורך של שבעה סנטימטרים, זהו הגדול בחגבי ישראל, והוא גם מעופף טוב, הנראה באוויר כציפור קטנה. השם "גובי" אינו אלא מילה נרדפת לארבה ואפילו התואר "מצרי" מעלה בדמיוננו חזיונות של השמינית במכות מצרים. לא קשה לדמיין להקות שלו מכסות את השמיים והאדמה.
רק שהגובי שלנו הוא חגב יחידאי, שאינו מתלהק. שמותיו אינם אלא עלילות-שווא, ממש כמו העלילות שהעללנו על השיחנים והדבקנים המסכנים בשדות באר-יעקב. וזאת כאשר מסתובבים בשדותינו חגבים מתלהקים אמיתיים, דוגמת החגב הנודד וארבה המדבר (זה מין אמיתי!) שבהזדמנויות מיוחדות באמת יכולים ליצור נחילים אימתניים.
___
מה למדתי בזמן הציור: לפני שהתחלתי לצייר את הגובי הזה, ישבתי במשך שעתיים מול המחשב והתלבטתי - מאיזו זווית אצייר את החגב? במקור רציתי לציירו כמו החרגולים, כלומר מהצד. היו לי כמה צילומים שלו מהצד, אבל בכולם הרגליים היו צמודות לגוף, ואי אפשר היה לראות את הצבעים המיוחדים שלהן, שיכולים להיות חשובים לזיהוי. מצד שני, ציור מהצד הגבי הוא פחות "אומנותי" ונראה פחות אישי. בסוף הצבעים ניצחו, והגובי מוצג כאן מאחור, בתנוחה דומה לזאת בה יהיו מוצגים לצדו השיחן והדבקן.
למדתי שעל האוכפית (מגן החזה, שמאחורי הראש) יש כתמים דמויי עיניים, וכשהשוויתי בין צילומי גובי שיש לי, ראיתי שחלק מהפרטים ממש אפורים עם סימונים דהויים, בעוד אחרים עם דוגמאות מובהקות ובולטות - אזי קל לראות את דוגמת עיניים. עד אז חשבתי שכל הבוגרים נראים זהים.
ואגב, מבטאים את המילה לא כמו המדבר המונגולי, אלא כך שתתחרז עם תבי. כמו רבים מכם הכרתי את המילה מתוך ספר, ושמעתי את הביטוי הנכון רק בקורס "חרקים עם דגלים" בתואר הראשון.
***
לפנינו נימפה של גובי מצרי (Anacridium aegyptiacum), החגב הגדול בישראל.
"נימפה" הוא השם שניתן לפרטים צעירים של חרקים בעלי גלגול חסר - כאלה שלא עוברים שלב גולם. מלבד גודלן הקטן יותר, נימפות ניתנות לזיהוי הודות לחוסר הכנפיים שלהן, בעוד חרקים בוגרים הם לרוב בעלי כנפיים. בשלב האחרון של צעירותם, כאשר נותר נשל אחד לצורת הבוגר, מופיעים אצל חרקים רבים "ניצני כנפיים", הנראים כמו כנפיים מנוונות קטנות. בחגב הזה בולטים ניצני הכנפיים כמו סנפיר כריש קטן על הגב.
קיימיים בישראל גם מספר מינים של חגבים עם בוגרים חסרי כנפיים או מנווני כנפיים, אך רוב המינים שלהם מצויים באזורים ההרריים. חגב חסר כנפיים במישור החוף הוא, ברמה גבוהה של סבירות, נימפה.

גבעות הכורכר, נס-ציונה, 6.2018
***
כבר חזרתי והתלוננתי כאן עד כמה מרכז כפר-סבא הוא מקום מטופח ומתורבת, באופן השולל כמעט את כל החי והצומח המקומי*. אבל לפעמים הטבע מצליח להתחתר ולחזור ללב המאפלייה. הגובי המצרי (Anacridium aegyptium) הוא חגב מרחיק-נדוד וחובב צמחייה. הוא לעולם לא מאוד נפוץ, אך גם לא נורא נדיר. נקבה הרה אחת, כמתברר, הצליחה להגיע בתעופה אל הפארק המרכזי בעיר ולהטיל ביצים. הנימפות, כפי שרואים בתמונה, מצליחות לגדול בסביבה המלאכותית הזאת, וליהנות מעלוות עצי הנוי השונים. די הופתעתי לראות את הגובי-בחצי-גודל הזה כשחיפשתי מה מכרסם את עלי עץ השקד שבפארק. אני רק מקווה שהחגב יספיק להגיע לבגרות ולנדוד לפני סבב הריסוסים הבא.

כפר-סבא, 7.2021
*חוץ מהעקרבן ההוא. אלוהים אדירים, העקרבן!