רבות דיברתי בקבוצה הזאת על אלון התבור (Quercus ithaburansis), אותו עץ רומנטי שהרכיב את יערות השרון טרם כריתתם. דיברתי גם לא מעט בשבחו של החרוב המצוי (Ceratonia siliqua) הבונה כיום חורשים ויערות-פארק במישור-החוף. אך זה כנראה לא היה השרון של אבותינו, בני תקופת הברזל. מעדויות ארכיאולוגיות אנחנו מסיקים כי במישור החוף צמח יער-פארק של אלון מצוי (Quercus coccifera). צמח זה כמעט ואינן מופיע היום בחלק זה של הארץ, אבל מהווה את המרכיב המרכזי בחורש ההררי של ארץ ישראל, מהחרמון עד חברון. כיום הוא יוצר יער-פארק רק בצפון הגולן, בעוד שבחוף הוא מיוצג על-ידי פרטים בודדים, כמו העץ הזה בפארק השרון, ליד חדרה. השינוי קרה בתקופה ההיסטורית. לא ברור מה גרם לנסיגת האלון המצוי ולהחלפתו במינים שהיו עד אז מלווים משניים ביער, אך החשד נופל על לחץ כריתה ועל שינויי אקלים קלים שהתרחשו ב-2,000 השנים האחרונות, והובילו לסביבה חמה ויבשה יותר.
יער עתיק זה היה כנראה שונה משרידי יערות השרון של היום, שכן בשונה מאלון התבור (בתמונה, משמאל, בלבלוב), המשיר את עליו, האלון המצוי (מימין) הוא ירוק-עד, והצל תחת צמרתו נשמר בכל העונות. זה היה כנראה בית-גידול חשוך יותר, עם פחות עשב ויותר עלווה יבשה. כנראה שהיה לו דמיון מסויים לחורשים של הגליל. אנחנו יכולים אפילו לדמיין יחמורים המהלכים בזהירות ביער קדום זה. ואיך זה השתלב עם צמחיית החמרה והחולות, עם החי והצומח המדברי, איני יודע בדיוק. אני רק יודע שזה לא היה דומה ממש לשום דבר שאנחנו מכירים היום.
גן לאומי פארק השרון, 2.2020
***
רגע... זה לא חרוב...
רק נכנסתי לשמורת אודים, וכבר אני נתקל באלון המצוי (Quercus coccifera), מעצי הבר הנדירים במישור-החוף. האוכלוסייה במערב נחל פולג, היוצרת חורש של ממש במקומות, היא מהיחידות בשרון. אפשר לשער כי מקור האלונים הוא בהרי השומרון, והם הגיעו במורד הנחל, אבל דווקא נחל פולג מתחיל רק למרגלות ההרים (האגנים של ירקון ואלכסנדר גונבים לו את הגישה לשומרון). מאידך, בשמורה אפשר להבחין בסלע הכורכר הקשה, המאוכלס בחזזיות הגדלות לרוב על אבן גיר. יכול להיות שהסביבה שם פשוט מתאימה יחסית לאלונים מצויים, והם הצליחו לשרוד שם אחרי שבית הגידול מסביב הפך לבלתי-מתאים עבורם.
שמורת אודים, 11.2022
***
האלון המצוי (Quercus coccifera) - עולים רבים יוכלו להגיד לכם - בכלל לא נראה כמו אלון. נכון, יש לו בלוטים, אבל בלוטים הם רק חצי ממה שמרכיב אלון נכון. החצי השני הוא העלים החרוקים - עלי האלון שמשגרים אותך ישר אל יער שרווד, אל אגדות האחים גרים, אל חלום ליל קיץ. ואילו עלי האלון המצוי, הם פשוטים מאוד בצורתם, קטנים, קשים, ועוד עם זיזים חדים. איזה חתול מלומד יתהלך תחת אלון לבנטיני כזה?
עלים, כמובן, הם איבר העוברים ברירה טבעית מתמדת. הרי הם אחראים הן על פוטוסינתזה והן על איבוד מים. לכן, צורתם צריכה תמיד להתאים לתנאים המקומיים, כדי למקסם את הראשון, ולמזער את השני. עלים קטנים עם קוטיקולה עבה מאבדים פחות מים מהעלים הגדולים והרכים של האלון האנגלי. והזיזים? הם הופכים את האלון לקצת פחות טעים עבור אוכלי העשב המורעבים בקיץ.
תצורת העלים הזאת מתפתחת שוב ושוב, בקבוצות שונות הגדלות באקלים הים-תיכוני. בין עצי החורש בישראל אנחנו רואים אותה חוזרת באשחר רחב-עלים, וגם בר-זית בינוני.
בקליפורניה שוב רואים אלונים ואשחרים להם עלים כאלה, אבל גם מינים של אוג ושזיף. בחגורה הים-תיכונית של צ'ילה ישנו פלפלון עם עלים כשל האלון המצוי, ויש גם ברברית ואפילו צמחים עם שמות אקזוטיים כמו "Azara" ו- "Crinodendron".
גם באוסטרליה המערבית, שם קיים כתם של האקלים המבוקש, התפתחו צמחים עם עלים כמו של האלון המצוי. עלים כאלה מופיעים אצל אחת ממיני הבנקסיה, ואף אצל צמחים מקומיים כמו Hakea ו- Hovea.
לאלון המצוי אין פנאי למותרות. עליו צריכים לשרוד חצי שנה בלי מים, ועם עומס חום כבד. לצורת העלה הזאת אין דבר להגיד בעניין רובין הוד, או כיפה אדומה. האלונים האלה רק אומרים "ברוך הבא לים התיכון, ילד", ואנחנו חופשיים למלא את צמרתם ירוקת העד באגדות דרומיות - מיפו עד גיברלטר.
שמורת אודים, 11.2022