קשה למצוא בעל-חיים האהוב יותר על הציבור הישראלי. אנו למדים לזהות ולאהוב את הצב כבר מהגיל הרך. מעולם לא פגשתי באיש הפוחד מצבים או מחזיק בדעה שלילית עליהם. יחסי ציבור טובים אלה, אמנם, גם הזיקו לצב. אנשים רבים אוספים צבים ומחזיקים אותם בבתיהם - וזאת בניגוד לחוק, שכן ככל הזוחלים, הצב המצוי הוא בעל-חיים מוגן!

מין זה הוא צב היבשה היחיד במישור החוף (קרובו הנדיר, הצב המדברי, חי בחולות מערב הנגב). והוא, כמו ששמו מרמז, מצוי בכל הסביבות היבשתיות באזורנו: בחולות, שדות ויערות כאחד. בבתי-גידול מימיים מחליפים אותו מיני צבים אחרים.

בעיקרון, לצבי מישור החוף אין עונת חוסר פעילות, אך החורף והאביב הם העונות עם הפעילות הרבה ביותר - שכן אז מזונם הצמחי מצוי בשפע. באותה העונה אני שומע לעתים קרובות את הצלילים האופייניים לצב ההולך ומפלס דרך בעשב. אז גם ניתן לשמוע את צלילי חיזורם של הצבים. אלה נקישות רמות הנובעות מכך שהזכר מטיח פעם אחר פעם את שריונו בשריון הנקבה, עד שהיא נענית (או מתחמקת). כדי להקל על ההזדווגות, בה ניתן לעתים לצפות בשדה, שריון הגחון של הזכר הוא קעור, בהתאמה לגבה הקמור של הנקבה.

הביצים מוטלות באדמה ולא זוכות לטיפול הורי נוסף. בשונה מדעה רווחת, הצבונים בוקעים עם כל קשקשי השריון שלהם. מי שחפץ להעריך את גילו של צב, צריך לחפש את טבעות הגדילה השנתיות שעל קשקשי השריון (אם כי הן מיטשטשות עם הגיל). צבים הם בין החולייתנים מאריכי הימים ביותר, ואף מינים קטנים דוגמת הצב המצוי יכולים לעבור את גיל מאה. עקב קצב גידולם האטי, ניתן לפגוש בצבים בגדלים מגוונים.

לעתים גם מוצאים פגרים של צבונים צעירים מאוד. פגיעותם בשנותיהם הראשונות היא רבה, כך שחלק ניכר מהם נטרפים על-ידי חתולים ועורבים לפני הגיעם לבגרות.

​