בנחלי החוף חיים מינים מעטים בלבד של דגים, כתריסר מינים. אחד המוזרים שביניהם הוא השפמנון המצוי. זהו דג גדול, המגיע לאורך מטר ויותר, הנושא על ראשו המשוריין ארבעה זוגות בינים ארוכים (הם ה"שפם"). אלה משמשים לו לשם התמצאות במי הקרקעית העכורים. בינים אלה, בנוסף לחושי הריח והשמיעה המפותחים, משמשים את השפמנון במציאת מזונו: בעלי-חיים, חיים ומתים כאחד. 

​

זה הוא מין השפמנון היחיד החי במים הפנימיים בישראל. ברחבי העולם אפשר למצוא אותו באפריקה וארצות הלבנט. תפוצתו, המשותפת למינים נוספים של מים מתוקים בישראל, מרמזת על קשר כלשהו בין נחלי החוף ונהר הנילוס. אחת הסברות היא כי במהלך התקופות הקרחוניות האחרונות, כשמפלס הים היה נמוך יותר, נחלי החוף זרמו לתוך דלתת הנילוס, וזה איפשר מעבר חופשי לחי והצומח. לעניות דעתי, מספיק היה שבעבר תהיינה ביצות נרחבות לאורך החופים שבין הנילוס לישראל, כדי שלשפמנונים תהיה דרך להגיע, לצד היפופוטמים, תנינים ומינים אפריקאיים אחרים שאפיינו את נחלי החוף.

בארץ מצוי השפמנון במקווי מים קבועים: נחלי איתן, ביצות ואגמים מלאכותיים. הוא לא  חי איפה שהמים מתייבשים לחלוטין בקיץ, אבל שורד יפה אם מקווה המים שלו מצטמצם לכדי שלולית בוצית. זאת הודות ליכולתו לנשום חמצן אטמוספרי, כאשר ריכוז החמצן במים נמוך מדי. יצא לי לראות פעם מאגר מים בתחילת הסתיו. הבריכה הקטנה שנותרה ממנו באותו שלב הייתה מלאה לחלוטין בשפמנונים, אשר הוציאו את ראשיהם תדירות ובלעו אוויר. תכונה זו מאפשרת להם לחיות גם במים מזוהמים ואף מי ביוב!

אם מקווה המים בכל-זאת התייבש, השפמנון יכול לחפש מים בקרבת מקום. שפמנונים מסוגלים לשרוד כיממה מחוץ למים, ויכולות הזחילה שלהם מרשימות. הייתה פעם בה רדפתי אחרי שפמנון צעיר, אשר ברח ממני בזחילה נמרצת על-פני החול והסתתר בתוך שיח. 

אפשר להגיד שבהיעדר דגי-ריאה בישראל, השפמנון הוא הדג המותאם ביותר לחיים במישור החוף.

​