הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": תיקנחול מצרי (Polyphaga aegyptiaca), נקבה.
תיקנים מפגינים התנהגות בשם תיגמוטקסיס (Thigmotaxis): הם נמשכים למגע ואינם נרגעים עד שהם חשים אותו מכל צדדיהם. מכך נובעת נטייתם להידחק לחללים צרים. קבוצה אחת שלקחה את הנטייה הטבעית הזאת צעד אחד קדימה היא משפחת התיקנחוליים (Corydiidae). אלה הם כנראה המאושרים בתיקנים, שכן בסביבתם הטבעית התיקנחולים עטופים לחלוטין, בעודם "שוחים" דרך המצע, "באגס באני סטייל". בעלי-חיים בכל-מיני קבוצות טקסונומיות פיתחו יכולת כזאת, ביניהם זוחלים, יונקים וחרקים שונים. המצע בו הם (לרוב, חול) חיים הוא לעתים רופף מכדי לחפור בו מחילות. השחיה בחול מאפשרת תנועה תוך הגנה מטורפים ומהשמש. התיקנחול המצרי, מבין כולם, הוא דווקא כוללני יחסית, ומסתפק גם בעלים יבשים, אבק או כל דבר אחר בו ניתן להתחפר. לכן נוכל לראותו סמוך לבית, בלילות קיץ. התאמתו המיוחדת מסבירה את מבנה גופו: צורת העדשה המשוריינת מקטינה את התנגדות החול, תוך-כדי מזעור נזק השחיקה לגוף התיקן.
... ואז הזכרים מתבגרים ומגדלים כנפיים. מעופם הוא מגושם בדיוק כמו שנוכל לצפות מיצור שכל חייו בילה מתחת לאדמה, ובן-יום נאלץ לנווט באוויר.
***
מה למדתי בזמן הציור: לראשונה שמתי לב לכך שבקדמת החזה יש לנקבת התיקנחול זוג חלונות שקופים-למחצה, דרכם היא אולי יכולה להבחין בשינויים של אור וצל. ראש התיקנחול, ככל התיקנים, חבוי מתחת לשריון החזה.
בנוסף הבחנתי בכך שבדומה לטחביות, יש לתיקנחול לוחות שריון רחבים מקדימה ולוחות צרים מאחור. בשני היצורים הלוחות הרחבים מסמנים את החזה, בעוד הלוחות הצרים הם של הבטן. מעניין לראות איך החלוקה לשלוש חטיבות גוף (שהופיעה באב הקדמון המשותף של השניים) התבטאה באופן דומה בשני מינים אלה, המרוחקים זה מזה 450 מיליון שנה לפחות.
***
אני לא חושב שבין התיקנחולים המצריים (Polyphaga aegyptiaca) יש גבריות רעילה. לא כי הם כאלה מתקדמים, אלא כי פשוט אי אפשר להתבלבל בין הזכר לנקבה. האחד נראה כמו איזה עש מוזר, בעוד השנייה נראית כמו טרילוביט.
הכנפיים הגדולות של התיקנחול נראות מגושמות ומוזרות, במיוחד עם החריצים העמוקים הללו, הנראים כטביעות אצבע. מעניין לציין שהחריצים על הכנפיים הקדמיות שונים מפרט לפרט ולרוב בין כנף ימין לכנף שמאל. כך שניתן להשתמש בהם כדי לזהות תיקנחול ספציפי (אם תצטרכו לעשות כדבר הזה פעם). החירוץ השונה, או ליתר דיוק העירוק השונה בכנפיים הקדמיות הוא תופעה נפוצה בין התיקנים, אך נדירה בחרקים אחרים. לפני שידעו על המגוון בעירוק, היו מתארים מינים חדשים רבים של תיקנים מאובנים על סמך כנפיים בודדות בעלות עירוק שונה. הסיבה לתופעה היא שרק הכנפיים האחוריות משמשות לתעופה אקטיבית, בעוד הקדמיות משמשות ככנפי חפיה בעת מנוחה, וכמייצבים בזמן תעופה. עקב השימוש היותר פשוט שלהן, הכנפיים הקדמיות של התיקנים היו נתונות ללחץ ברירה מופחת, ובדרך זו הפכו למגוונות בפרטיהן.
כפר-סבא, 6.2021
***
כשאנחנו רואים חרק בוגר חסר כנפיים (שאינו זנבזיף או נתרן) מובן לנו שמין זה איבד את כנפיו מתישהו בהיסטוריה שלו. במינים רבים, דוגמת התיקנחול המצרי (Polyphaga aegyptiaca) הזה, ניוון הכנפיים מוגבל לנקבות בלבד. כך זה בשני הפרפראים הבולטים ביותר בשדה: דובון הקורים וטוואית הארכובית. כך זה בגחליליות, בצרעות קטיפיות, בנמלי כידן, באמביות ובחרקים אחרים.
מה ההסברים להבדל זוויגי זה? ראשית, מכיוון שברוב החרקים הזכרים מרובים מהנקבות, הם אלה שמשוטטים בחיפושים אחריהן ולא להיפך. נקבות רבות יכולות לצפות לכך שהזכרים ימצאו אותן איפה שהן עומדות, בעוד שהזכרים צריכים לעבור לעתים קילומטרים כדי לאתר בת-זוג פוטנציאלית. מצד שני, נקבה עמוסה בביצים היא כבדה, לפעמים כבדה מכדי לעוף. אפילו במינים מכונפים, כמו גמל-שלמה ירוק, נקבה הריונית היא פחות-או-יותר מקורקעת. במקרה כזה, גידול כנפיים יכול להיות השקעה מיותרת.
חרקים בהחלט מותאמים בצורה מדוייקת לפונקציות שהם מקיימים, והמבנים השונים של הזוויגים מדגישים את זה שאין להם בחירה רבה באופן בו יחיו את חייהם. לעומת זאת, אני חושב שהדמיון הרב בין הזוויגים האנושיים מזכיר לנו שתפקידינו ומסלולי חיינו אינם קבועים מראש, וגם אם איננו יכולים לעשות הכל, ביכולתנו לנסות.
כפר-סבא, 11.2020