ההתחלה

​

פעם היה פה ים. את זה אמרו לנו כבר בטיול השנתי. אבל למה?

כל העניין נעוץ בכך שארץ ישראל נמצאת בקצה של לוח טקטוני (אחד מהלוחות המרכיבים את קרום כדור-הארץ ועל חלקם ממוקמות היבשות) ואת מרבית זמנה בעולם בילתה בתור מדף יבשת: החלק של הלוח שנמצא מתחת לגובה פני האוקיינוס. הלוח היבשתי עליו ארץ-ישראל המערבית נמצאת הוא הלוח האפריקני. לוח זה, יחד עם הלוח הערבי, ממזרח אליו, נדד צפונה במשך עשרות מיליוני השנים האחרונות, ודחף את הלוחות של אירואסיה, מה שגרם ליצירת חיבור בין אסיה ואפריקה, לפני כעשרים מיליון שנה. המשך הדחיפה צפונה הביא להתרוממות מדפי היבשת באזור המפגש ויצר רבים מרכסי ההרים של המזרח התיכון. כך ישראל אמנם עלתה מן המים, אך מישור החוף, אחד החלקים הנמוכים בארץ, עלה אחרון וחזר להתכסות במים כל פעם שמפלס הים עלה. התקופה האחרונה בה מישור החוף היה כולו מתחת לים הייתה לפני כ-3 מיליוני שנים (זה ממש לא הרבה, במובנים גיאולוגיים), בתקופת הפליוקן (Pliocene). מפלס הים בזמן ההוא היה גבוה מספיק כדי לכסות את כל מישור החוף של היום וחלקים של שפלת יהודה. בתחילת התקופה הבאה, הפלייסטוקן (Pleistocene), החל עידן הקרח הנוכחי. האקלים העולמי הקר יותר גרם להיווצרות קרחונים בקטבים ובאזורים ההרריים. הצטברות זו של מים קפואים הביאה לירידת מפלס הים ולחשיפת חלק מהמדף היבשתי, לפני כ- 2.5 מיליוני שנים.

שטח חדש זה, מישור החוף, היה שונה מאוד משהוא כיום. הכורכר והחמרה עוד לא היו קיימים ובמקומם הייתה קרקעית בלתי-חדירה של חרסית, שהצטברה בתקופת הכיסוי במים. כל המינים החיים במישור החוף כיום הגיעו אליו (או התפתחו בו) לאחר נסיגת הים. הגעה של מיני חי וצומח הביאה ליצירת מערכות אקולוגיות ראשונות. הגעה של חול מהים וסחף חרסיתי מההרים הביאו להתפתחות של קרקעות שונות, ובהתאם, להתפתחות של מיני בעלי-חיים וצמחים חדשים שהסתגלו לקרקעות אלה.

 

מישור החוף בעידן הקרח

​

עידן הקרח הנוכחי החל לפני כ- 2.5 מיליון שנה, עם תחילת תור הרביעון. הוא מאופיין בתנודות אקלימיות מהירות יחסית: תקופות של התקררות ("תקופות קרחוניות") וביניהן תקופות של התחממות ("תקופות בין-קרחוניות"). את הרביעון נהוג לחלק לשני עידנים: הפלייסטוקן (Pleistocene), הכולל את רוב הרביעון, וההולוקן (Holocene), הכולל את 12,000 השנים מאז סוף התקופה הקרחונית האחרונה, עד ימינו.

התנודות האקלימיות בעידן הקרח הנוכחי היו בעלות שתי השפעות חשובות על ארץ ישראל, ובפרט, מישור החוף: שינויים בגובה פני הים ותזוזה של החגורות האקלימיות. במהלך התקופות הקרחוניות נאגרו מי האוקיינוס בקטבים ובקרחונים בהרים, כך שמפלס הים ירד. בזמן התקופות הבין-קרחוניות עלו פני הים עקב הצטמצמות הקרחונים והגיעו אף מעבר לגובהם היום. בעבר היה מקובל שהתקופות האקלימיות בארץ השתנו במתואם עם התקופות הקרחוניות באירופה, אך כנראה שהקשר היה פחות ישיר, הן בין שינויי האקלים באירופה ובישראל והן בין גובה פני הים והאקלים ביבשה. תקופות עידן הקרח בישראל מכונות פלוביאליות (Pluvial, "לחות") ואינטר-פלוביאליות (Interplivial - "יבשות") וניתן לקשרן בצורה רופפת לתקופות הקרחוניות והבין-קרחוניות.  בתקופות הלחות נעו חגורות האקלים דרומה, כך שגם בחוף הנגב שרר אקלים ים-תיכוני והאקלים צפונה משם היה דומה יותר לאקלים הגליל. יערות אלון היו כנראה תצורת הצומח הנפוצה בתקופות אלה. בשיא התקופות היבשות, לעומת זאת, שרר בארץ אקלים חם ושחון משהוא היום וחגורת האקלים הערבתי (הכוללת היום את חוף הנגב) הייתה כנראה מתפשטת צפונה ויוצרת נוף של סוואנה לאורך מישור החוף.

 

אף כי תנודות באקלים ובגובה פני הים מתרחשות כל כמה אלפי שנים, הן מהוות חלק ממגמות משמעותיות יותר. במהלך עידן הקרח היו חמש תקופות יבשות עיקריות וביניהן ארבע תקופות לחות עיקריות, כאשר כל אחת כללה תנודות קטנות משלה. התקופה היבשה הראשונה הייתה דרמטית במיוחד: עליית הים בתקופה הקלברו-סיצילית (לפני כמליון שנים) הייתה הגבוהה ביותר בעידן הקרח. הים התיכון כיסה את מרבית מישור החוף, למעט חלקיו המזרחיים ביותר. משקעים חופיים מתקופה זו נמצאו ברכס הכרמל בגובה 79 מטרים מעל פני הים, אך יש לקחת בחשבון שהכרמל התרומם במהלך מיליון השנים האחרונות והיה נמוך יותר כאשר המשקעים הקלברו-סיציליים נוצרו. עליות מפלס מאוחרות יותר היו פחות קיצוניות, אך כל אחת צמצמה לתקופה את רוחב מישור החוף. מעל לאותם חופים קדומים נוצרו חוליות, אשר בחלקן התאבנו ונותרו עד היום בצורת רכסי כורכר המסמנים את מיקומם של החופים בתקופות השונות. במהלך עידן הקרח חווה מישור החוף גם חמש תקופות עיקריות של מפלס ים נמוך, שבאחרונה בהן, בתחילת ההולוקן, החוף היה מרוחק עד עשרה קילומטרים (במקומות מסויימים) ממיקומו כיום. גם מפלסי הים הנמוכים הותירו רכסי כורכר, ביניהם הרכס החופי ומספר רכסים הנמצאים היום מתחת לפני המים, הפסגות של חלקם מהוות את האיים מול חופיה הצפוניים של ישראל.

מקובל לקשר את הכורכר במזרח חוף הנגב ובמזרח חוף הגליל לתקופה הקלברו-סיצילית (לפני כמליון שנה), את רכסי הכורכר הפנימיים בפלשת והשרון, כמו גם הרכס החופי בחוף הגליל, לתקופה הטירנית המוקדמת (לפני כ-100-500 אלפי שנים), את הרכסים הסמוכים לחוף בשרון ובפלשת לתקופה הטירנית המאוחרת (לפני כ- 80-60 אלף שנה) ואת הכורכר שבחופי השרון לתקופה הקרחונית האחרונה (לפני כ-40-11 אלף שנה). רוב הכורכר שנוצר בהולוקון (ב-11 אלף השנים האחרונות) נמצא היום מתחת למים, אך נחשף באזור תל-אביב.

 

קרקעות החמרה עתיקות גם הן ונוצרו כנראה בו-זמנית עם סלעי הכורכר, אם כי יכול להיות שהתהוו בקצב רב יותר בתקופות הלחות. עדות נוספת להתהוות חמרה בתקופות הלחות ניתן למצוא בשכבות חמרה קבורות הנמצאות מתחת לאדמת הלס של חוף הנגב. אלה נוצרו כנראה כאשר שרר באזור זה אקלים ים-תיכוני. ידוע גם על קרקעות חמרה בחלקים של מישור החוף המצויים היום מתחת למי הים. מה שבטוח הוא שקרקעות אלה נוצרו בתנאים בהם שטיפת הסידן מהחול הייתה מהירה מהצטברותו, מה שיצר קרקע חסרת סידן. זה מוסבר לפעמים על-ידי תקופות של משקעים מרובים.

הצטברות הלס בחוף הנגב החלה מאמצע הפליסטוקן ונפסקה לפני ההולוקן.

 

במהלך עידן הקרח היה האדם הקדמון נוכח ופעיל בארץ ישראל ובמישור החוף בפרט. כלים שלו ידועים ממישור החוף. הם נמצאו בשכבות של חמרה וחרסית ועזרו לתארך שכבות אלה.

ידוע גם מעט על החי בתקופות אלה במישור החוף. הוא היה דומה למדי לחי בתקופה ההיסטורית (על כך בהמשך), אך היו מיוצגים בו גם בעלי-חיים ממינים שלא קיימים היום. בין אלה, חזיר הקרוב לחזירי היבלות של היום (.Metridiochoerus sp) וממותה (.Mammuthus sp), מאמצע הפליסטוקן.

ממצאים מאזורים אחרים בארץ, דוגמת אתר עובידיה בעמק הירדן, מרמזים על נוכחותם של מינים רבים נוספים, ששרידיהם לא נשתמרו במישור החוף: היפופוטמים, קרנפים, זברות ובעלי-חיים אחרים.

כאמור לעיל, הנוף של מישור החוף בעידן הקרח האחרון נע ככל-הנראה בין יער אלונים לסוואנה פתוחה, כתלות באקלים ובגובה מי התהום. מי תהום גבוהים היו יכולים להתפתח דווקא בתקופות החמות יותר, בהתאמה למפלס הים הגבוה. אם כך היה, נסיק שלא קיימת הקבלה מלאה בין האקלים לתצורת הצומח השלטת. בנוסף, עדויות לשטחי ביצה נרחבים נמצאו בחוף הכרמל וחלקים אחרים של מישור החוף, גם הן כנראה כתלות באקלים ובגובה מי התהום. יוצאות דופן היו תקופות שיא (דוגמת אמצע התקופה הטירנית), בהן האקלים היה שחון במיוחד וחוף הנגב הפך למדבר. התקופה הקרחונית המאוחרת ביותר (40-11 אלף שנה לפני זמננו) הייתה האחרונה בה אקלים ארץ ישראל היה שונה משמעותית משהוא היום. בחלקיה הגשומים יותר השתרע יער לאורכו של מישור החוף, כנראה אף בחוף הנגב.

השינויים בנוף התבטאו בין השאר בחיות שהאדם הקדמון צד. ממצאים ממערות בכרמל מראים תקופות בהן יחמורים היו חיית הציד העיקרית, וביניהן, תקופות בהן הצבי היווה את רוב הציד. זו עדות נוספת לחילופים בין נוף מיוער לנוף פתוח לאורך הפלייסטוקן.
 

מאז סוף התקופה הקרחונית האחרונה אנחנו נמצאים בתקופת ההולוקן (Holocene), הנחשבת לתקופה בין-קרחונית יבשה. תקופה זו החלה בנסיגה של פני הים, אך מגמה זו התהפכה בשיא האקלימי, לפני כ-8,000 שנה. גם את התקופה הקצרה הזאת ניתן לחלק לתת-תקופות בעלות אקלים מעט שונה (אם כי ההבדלים קטנים, לעומת ההבדל בין ההולוקן לתקופה הקרחונית האחרונה). אקלים גשום מהיום ידוע מהתקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה המוקדמת (7,000-4,500 שנה לפני זמננו) ומתקופת הברזל (כ- 3,000 – 2,000 שנה לפני זמננו). כיסי החולות המודרניים התהוו כנראה לפני כ- 4,500 שנה, כאשר גובה פני הים התקרב לרמתו הנוכחית. שינויים קלים אלה באקלים ובגיאוגראפיה השפיעו על תרבויות האזור, לעתים בצורה משמעותית, על-ידי כך שאיפשרו או מנעו התיישבות בשולי החבל הים-תיכוני; מילאו מעיינות, או יצרו ביצות. שינויי האקלים ממשיכים גם היום (ומואצים, הודות לפעילות תרבותנו) ומתבטאים בתזוזת קווי האקלים ועליית פני הים.

 

בנוסף לתנודות האקלימיות, בהן פרק זה עסוק במיוחד, מישור החוף היה נתון גם לתהליכים טקטוניים: תזוזה של קרום כדור הארץ. כוח זה שיחק תפקיד קטן יחסית במישור החוף מאז תחילת עידן הקרח (זאת לעומת פנים הארץ, בו בעידן הקרח הספיק להתרומם רכס ההרים המרכזי ובקעת הירדן העמיקה מאוד). עם זאת, מישור החוף חב לכוחות הטקטוניים מאפיין אחד חשוב: המצוק החופי. רכס זה, המלווה את חופי הים התיכון בפלשת ובחלקים של השרון, התרומם לגובהו הרב רק בתקופת ההולוקן (אולי בתגובה לשקיעת קרקעית הים לידו), ולפני-כן היו חופים אלה נמוכים, דוגמת חופי הכרמל והגליל, שלא עברו התרוממות. אזורי המצוק החופי נמצאים כיום בתהליכי שחיקה וסופם להפוך למדרונות מתונים, כמו שהיו לפני ההתרוממות, זאת בתנאי שלא תחול התרוממות נוספת בעתיד.

 

בנוסף לתהליכים טבעיים אלה, עברו על מישור החוף שינויים אנתרופוגניים חשובים: בתחילת ההולוקן הומצאה החקלאות במזרח התיכון והוקמו ישובי קבע. כפרים ושדות תבואה לראשונה תפסו מקום בין היערות והערבות. המינים שבויתו נלקחו מסביבתן הקרובה של התרבויות. כמה מאבות צמחי התרבות עוד צומחים בר במישור החוף. בין אלה אבות השעורה, שיבולת-השועל, האפונה, הצנון, הגזר, החסה, החרדל, השום ואחרים.

 

עולם החי והצומח בתקופה ההיסטורית

 

כאשר האקלים והגיאוגראפיה של מישור החוף הפכו דומים למה שהם היום, לפני כ-7,000 שנה, ישראל, ומישור החוף בכלל זה, היו מיושבים בתרבויות מתקדמות, שגידלו יבולים ומקנה, הפיקו מתכות, וזה מכבר המציאו את כתב היתדות. אל לנו להביט אל ארצות כמו אוסטרליה או ארגנטינה, בהן תקופת האבן נמשכה עד לפני 200-300 שנה. אל לנו להביט אל ניו-זילנד או הגלפגוס, שנתגלו על-ידי האדם במאות השנים האחרונות. ארץ ישראל התפתחה בד-בבד עם התרבות האנושית. האדם הוא חיית בר בארץ-ישראל, הנמצאת כאן יותר זמן ממיני בר רבים אחרים. מגוון שלם של מינים ניצל את 12,000 השנים האחרונות כדי להתפתח למינים מלווי אדם, החיים בשדותינו, בתינו ובשולי דרכינו.

אין בזה כדי להגיד שלא פגענו בטבע המקומי. התקופה ההיסטורית מאופיינת באובדן של מינים גדולים מארץ ישראל, כאשר האזורים ההרריים והמדברים היוו לעתים מובלעות בהן שרדו אוכלוסיות של המינים המתמעטים, אך מישור החוף, הקל למעבר ועיבוד, היה מהפחות פראיים בנופי הארץ.

סוף תקופת הברונזה, לפני כ-3,500 שנה, אולי מציג לנו תמונה אחרונה של מישור החוף בעודו מאוכלס בעושר של חיות בר גדולות. הרשו לי לצייר לכם תמונה זו, עם מעט דמיון ובהתבסס על הידוע לנו:

 

***

​

ננחת, לדוגמה, ביום חורפי יפה, בארץ הגבעות בין הערים יפו ולוד. זאת, לא רק כי שם גדלתי, אלא כי הערים הללו כבר קיימות, ועתיקות למדי, בתקופה המדוברת. כנענים מאכלסים אזור זה, שתוך כמה שנים עתיד להיכבש על-ידי הממלכה המצרית החדשה.

בעמק הפורה סביב העיר לוד אנו רואים שדות מוריקים של חיטה, שעורה ופשתה, כרמי זיתים וגפנים. בכרמים אלה נשמע את קריאתו העליזה של הדרור, שירתו של הבולבול ובאביב גם את המייתו של התור המצוי, אך עוד לא ניתקל בצוצלות או תורי צווארון, ואף לא בצופיות, שטרם התיישבו בחבל ארץ זה. ככל שאנו מרחיקים מהעיר, השדות מתמעטים ומתחלפים בבתות, עשירות בפריחת כלניות ואירוסים, בהן רועים עדרי עזים וכבשים. הנערים והנערות המלווים את הצאן, משגיחים לא רק שלא יאבדו גדיים, אלא מפני תקיפות של חיות טרף.

אם נעזוב את הדרך בין שתי הערים ונדרים מעט, נגיע לאזורים אליהם העדרים מגיעים לעתים רחוקות יותר. כאן חולות נודדים-למחצה חדרו עמוק אל-תוך היבשת והתמקמו בין גבעות החמרה הנמוכות. יערות דלילים של שיטה מלבינה מתחלפים עם כרי אחו שבוראו על-ידי תושבי האזור. רכסי כורכר עולים פה ושם מתוך הנוף החולי, חלקם עדיין מכוסים בחורש דליל של אלון מצוי ואלת המסטיק. צבאים נפוצים למדי בנוף הכמו-אפריקאי הזה. להקות קטנות של יענים נמצאות לרוב ביערות השיטה, ואף מקננות באזורים הרחוקים ממקומות ישוב. לעתים נדירות מזדמנות לאזור להקות גדולות של אנטילופות בובל, קרובותיהן החינניות של אנטילופות הגנו. אזורי המרעה העיקריים שלהן נמצאים בערבות חוף הנגב ובתות דרום השפלה, אך הן מרחיקות בשיטוטיהן צפונה, כמעט עד השרון. התקלויות בין רועים וברדלסים עוד מתרחשות לפעמים. התקלויות בין רועים וזאבים הן שכיחות למדי.

מכאן אנחנו מצפינים וחוצים שוב את הדרך המחברת בין לוד ליפו, ואז את אפיקו הרחב של נחל האיילון. ואחרי עמק הנחל אנו עולים שוב לארץ גבעות, בה בעתיד הרחוק יקום גוש דן. כאן, במרחק מה מהערים עוד נשמר היער. ציידים, חוטבי-עצים ושודדים מבקרים כאן, אך ברוב הזמן, גבעות אלה עוד שייכות לחיות הבר. אלונים מצויים, ירוקי-עד וישרי גזע, מרכיבים את עיקר היער כאן. הוא אינו צפוף והעצים אינם גדולים. מלבדם נפוצים כאן עצי אלון תבור, אלה ארץ-ישראלית, חרוב ולבנה. יחמורים חששניים וגדולי-עיניים מלחכים את עלי היערות הללו, אך בהיותם חיית ציד מבוקשת, ועם הבירוא המתמשך של היער, הם הולכים ומוחלפים בצבאים. על גבעות הכורכר הגבוהות ניתן למצוא שפע כוכים ומערות קטנות. אמנם חלק מהן משמשות דורבנים ושועלים, הגדולות יותר הן מערות צבועים, המהלכים אימה על תושבי הכפרים הסמוכים, גם אם סיבת האימה המציאותית יותר היא כנופיית ליסטים שהתמקמה באחת המערות, לאחר שגירשה את תושביה אוכלי-הפגרים.

פורעי חוק אינם הסכנה היחידה כאן. אמנם הנמרים הצדים ביערות אלה אינם גדולים כנמרים של הכרמל והם חוששים מבני-אדם, מדי שנה מיוחסות להם טריפות של כבשים, עזים ועגלים, מהעדרים היוצאים את כפרי יפו. מובן שהנמרים אינם אוכלי אדם, אך האריות כן. מעטים בלבד מצויים בכל מישור החוף, לא כלהקות, אלא בודדים וקבוצות קטנות של נקבה עם צאצאיה. שני הזוויגים צדים. הם טורפים את כל היונקים הגדולים באזור, כולל האדם. מדי שנה נעלמים לאורך מישור החוף ילדים ואנשים בוגרים שיצאו מהבית בגפם. עצמותיהם מגיעות בסופו של דבר למערות הצבועים והדורבנים.

מצפון לגבעות המיוערות אנחנו יורדים שוב לעמק. גם כאן זורם נחל, הוא רחב ופתלתל מאוד וזרימתו חזקה כל השנה. בחלקים שלו הנחל מיושב ומימיו מנוצלים להשקיית שדות וגני-פרי, אך לרוב אורכו הוא מוקף ביצות ושטחי הצפה נרחבים, שהם אולי הפראיים בנופי מישור החוף. מראש גבעות הכורכר נראות ביצות אלה כים של קנה וגומא, המנוקד במראות כחולות של מים פתוחים, עליהן חונות בעונה זו להקות מחרישות אוזניים של ברווזים ועגורים. על הגדות הגבוהות יותר צומח יער צפוף של ערבה מחודדת וצפצפת הפרת, הנמצאות בעונה זו בשלכת ומכוסות קורמורנים ואנפות. גם עצי האשל הנמוכים והמסוקסים, הצומחים בשטחים המוצפים, ממש בתוך המים, חשופים מעלים בעונה זו. ים הקנים הזה מרושת כולו בשבילים, בהם ניתן לפגוש לעתים בחזירים, תנים ונמיות. מייצרי השבילים הללו הם בעלי-החיים השניים בגודלם במישור החוף: בקר הבר, אחיו של הבקר המבויית החולק איתו את גדות הנחל. גופיהם השחורים הרחבים נראים היטב בסבך, בעודם מפלסים דרך בקרניהם הארוכות. השוורים יכולים להיות אגרסיביים מאוד, אך הם אינם בעלי-החיים המסוכנים ביותר באזור.

מי הנחל עשירים בדגים. הם משמשים מקור מזון עבור חתולי ביצות, לוטרות, עיטמים וצבים רכים. אך בראש שרשרת המזון של נחל הירקון נמצאים תניני היאור. הם לא מגיעים לגדלים של אחיהם באפריקה, אך יש מינים מעטים מאוד שהם אינם יכולים לטרוף. בין אותם מעטים נמצא בעל-החיים הגדול ביותר של מישור החוף - ההיפופוטם, הנקרא בפי המקומיים בהמות. כמו התנינים, גם ההיפופוטמים נראים מוזרים בין עצי השלכת, במיוחד כשהם עולים בלילה מהמים, ללחך עשב על גדות הנחל. הבהמות הוא גם מסוכן לאדם, יותר מהתנינים ובקר הבר, אך דווקא אותו מחפשים הציידים בסבך הגומא. שיניו העצומות, המפלחות את גופו של אדם בנשיכה אחת, עשויות שנהב, חומר פופולרי ליצירת פסלים ותכשיטים בין תרבויות האזור. ההיפופוטמים ובקר הבר הם המהנדסים של ביצות הירקון. הם פורצים שבילים ומפלסים תעלות. ככל שהם מתמעטים, כך משתנה הנוף סביבם.

​

***

​

כבר בתחילת תקופת הברזל, לפני כ-3,000 שנה, כאשר בני-ישראל הפגינו לראשונה נוכחות בארץ ישראל, אנחנו עדים להיעלמותם של שור הבר והבהמות מנוף הארץ. הבובלים נעלמים מישראל זמן קצר לאחר-מכן (אוכלוסיות מתת-המין הצפוני שורדות במרוקו עד המאה העשרים, אך בסוף נכחדות. המין נותר מדרום לסהרה). תקופת הברזל עדה גם להגעת מינים חדשים לארץ ישראל, בעיקר מיני צמחים, שהגיעו עם מסחר והגירה של עמים. בין השאר, עצי השקמה מובאים בתקופה זו ממצרים.

עיור מוגבר, בירוא יערות וייבוש ביצות, כולם היוו בעיות סביבתיות כבר בעת העתיקה, אפילו אם בקנה-מידה שונה משל היום. בתחילת ימי הביניים אנחנו עדים לקינון הידוע האחרון של יענים במישור החוף. אריות, ששרדו באזור ההררי עד המאה ה-12, כנראה נכחדו במישור החוף מאות שנים לפני זה. יערות מישור החוף מתמעטים בתקופה זו ועוברים שינויים שאיננו מבינים עד הסוף. יערות-הפארק של השרון, שלפי עדויות ארכיאולוגיות, היו מורכבים מאלון מצוי, הופכים ליערות אלון התבור. באזורים אחרים מתפתח חורש של חרוב ואלת המסטיק, איפה שבעבר החרוב היה רק מלווה של חורש האלון. כנראה שזה קשור להשפעה אנושית כלשהי, אך אופיה לא ברור.

 

בשלהי המאה ה-19 אנחנו פוגשים מישור חוף כבוש ומתורבת. יש בו עדיין שאריות של ביצות ויערות, אך רוב החוף הוא כרי מרעה ושדות. הנמרים והיחמורים שרדו אז בגליל; הברדלסים והיענים - בנגב, אך מישור החוף הספיק לשכוח מהם. אחרוני התנינים של מישור החוף ימצאו את מותם מידי ציידים בשנים הראשונות של המאה הבאה.

המאה ה-20 תהיה עדה לזיהום וייבוש הנחלים, ניקוז ביצות, יישור נפתולים, כריתת יערות והשטחת גבעות. מיני מים מתוקים ייכחדו בהמוניהם בתקופה הזאת. מאה זו תראה גם הגעת מינים רבים, פולשים ומתפרצים, לאזור. עצי איקליפטוס יחליפו מינים מקומיים ויספקו מקומות קינון לעופות פולשים ומתפרצים, שיטה מכחילה וטיונית החולות יכבשו ויעצרו את כיסי החול הנודד, יקינתון המים יכסה פני נחלים וביצות. דררות ונוטריות ישוחררו ויתאזרחו בנוף המופרע. צופיות ירחיבו לכאן את תפוצתן, שהוגבלה בעבר לנאות מדבר; חוגלות, שהוגבלו בעבר להרים, יתפשטו אל המישורים.

מיני עופות רבים שינו את מסלולי נדידתם ואזורי דגירתם במאה השנים האחרונות. כך התחילו אנפות ומגלנים לדגור בישראל, בעוד אחרים, דוגמת הטבלן המצוייץ, הפסיקו.

הערים שלנו השתנו במאה השנים האחרונות לא רק בגודלן, אלא בחומרים, בצורות ותכולת חומרי התזונה. העיר המודרנית עשירה במים וצמחיה, באבן ומזון זמין בהרבה מערי העבר - ובכך היא בולטת בנוף הישראלי ומושכת אליה מינים לא מקומיים.

גם הנוף החקלאי השתנה, הודות להכנסת ההשקיה והשימוש בדשנים וחומרי הדברה, כמו גם הכנסת גידולים חדשים. כיום, רבים מהמינים מלווי האדם שהתפתחו לצדנו, לא יכולים להתקיים עוד בשדותינו ושולי דרכינו. רובם לא מצליחים להתפתח מהר מספיק.

במאה ה-20 נוסדו בישראל גם ארגוני שמירת טבע, אשר האטו במידת מה את הכחדת המינים והרס בתי-הגידול. אך נכון להיום, אין בכוחם (ולא תמיד מעניינם) לעצור את השינויים העוברים על מישור החוף.

 

המאה ה-21, לתחילתה אנו עדים כעת, ממשיכה ומחריפה את המגמה של קודמתה. מינים פולשים חדשים ממשיכים לאיים על המערכות האקולוגיות, בעוד הרחבה מתמדת של הערים והדרכים מחלקת את השטחים הטבעיים לפוליגונים הולכים וקטנים. אפילו מינים ששרדו באזורים מסויימים של החוף, דוגמת צבאים וזאבים, אינם יכולים לחזור ולאכלס את מרבית השטחים. מיני בר אחרים, חזירים וצבועים, פולשים ליישובים המתרחבים ונכנסים לעימות עם התושבים.

וכעת נוסף לערימה זו הגורם של שינוי האקלים. לפי הידוע לנו מהעבר, עלייה בטמפרטורות העולמיות צפויה לא רק להעלות את גובה פני הים (מה שכבר קורה), אלא להזיז את חגורות האקלים צפונה, כך שתנאי צפון הנגב ישררו בתל-אביב, בעוד המדבר יתקדם עד אשקלון.

האם זה באמת יקרה? נראה בעשורים הקרובים.

 

ומה הלאה? אם נאיץ את השעון קדימה, נגלה כי עידן הקרח צפוי להימשך. תקופות קרחוניות ובין-קרחוניות יתבטאו בשינויי אקלים ושינויים במפלס הים. קרקעות חמרה וסלעי כורכר חדשים ייווצרו במקום אלה שחצבנו וגרסנו. הן יכסו את שכבות הבטון והאספלט של תרבותנו העתיקה. כיסי חולות חדשים ייווצרו לאורך החוף ומינים חדשים יאכלסו אותם, צאצאי המינים המקומיים והפולשים, אשר לבסוף יפתחו מערכות אקולוגיות מתפקדות ויציבות. אך מישור החוף לא יישאר לתמיד. אם הלוח הטקטוני של אפריקה ימשיך להצפין, הים התיכון צפוי להיסגר ולהתייבש, כפי שכבר קרה כמה פעמים לפני מיליוני שנים - אך הפעם זה יהיה לתמיד. מישור החוף, עם כל מאפייניו הייחודיים יפסיק להתקיים ויהפוך לרמה מישורית פנים-יבשתית. בד-בבד, ים סוף, הצעיר מהים התיכון, צפוי להמשיך להתרחב ולהתחתר צפונה, כך שמישור חוף חדש יתהווה איפה שהיום יש את ים המלח, עמק הירדן והכנרת.

האם נשכיל לשרוד עד אז ולהכיר את ארצות החמרה האחרות?

 

מקורות:

 

Stratigraphy and paleoclimates of the pleistocene of central and northern Israel - Arie Issar 1979

 

The Quaternary Stratigraphy and Paleogeography of Israel - Horowitz A. 1975