כשהתחלתי להכיר בילדותי את הטבע הסובב אותי, צמח אחד תמיד היה נוכח: שיחים גבוהים, עליהם מחוספסים וריחניים, גבעוליהם קוצניים, פירותיהם מזכירים פטל ותפרחותיהם- המצויות כל השנה -משלבות ורוד וצהוב. היינו קוראים לו "דמוי-פטל", כי לא מצאנו אותו במדריכי פרחי הבר.

הלנטנה הססגונית שייכת למשפחת הוורבניים, אותה מייצגות בארץ הוורבנה הרפואית והליפיה הזוחלת. מולדתה היא ביערות הטרופיים של דרום אמריקה, משם הופצה ברחבי העולם, כשיח נוי קל לגידול. מהר מאוד התברר כי שיח זה מוכשר מאוד בהפצת זרעים (הנאכלים על-ידי ציפורים) ונובט בשטחים חקלאיים וטבעיים. כיום מוכרת הלנטנה הססגונית כמין פולש אגרסיבי ועיקש, אשר השיג דריסת רגל בארצות שונות כניו-זילנד וסוואזילנד, ובהן גידולה אינו חוקי!

בישראל היה לנו מזל מסויים עם הלנטנה, שכן היא זקוקה לגשמי קיץ בשלבי גידולה הראשונים. מסיבה זאת, הלנטנה הססגונית בישראל מוגבלת בעיקר לישובי אדם ושטחי חקלאות (אך גם ליד מקורות מים אחרים). הצרה היא שחלק גדול מהשטחים הפתוחים של מישור החוף שימשו מתישהו במהלך המאה ה-20 לגידול תפוזים. אחרי עקירת הפרדסים, התחדשו הלנטנות מהשורשים. השיחים הבוגרים שורדים יפה את הקיץ הישראלי והופכים שטחים רבים בסביבתנו ל"מבוכי לנטנה" בעלי מעברים רבים וכרי-אחו קטנים ונסתרים. לפעמים הלנטנות צומחות גם כ"תת-יער" כאשר על פרדס נטוש משתלטים עצים פליטי תרבות: תות, אזדרכת ואחרים. 

כל זה מאוד יפה, אך יש לזכור שצמחים אלה מונעים את צמיחתם של שיחים מקומיים, דוגמת הרותם והקידה השעירה. בשונה מהמינים המקומיים, ללנטנה גם אין הרבה אויבים טבעיים בארץ, אם כי לקראת סוף הקיץ מתחילות העזים לכרסם את עליה הרעילים, כנראה מבלי למות. על אף מה שנאמר קודם, לפי תצפיותיי סבך הלנטנה מתאים לצמחי בר מסויימים, דוגמת הלופית המצויה והגלונית הפלשתית.

כיום כבר לא מגדלים את הלנטנה הססגונית בצורת הבר שלה, אם כי זנים פחות פוריים ומינים קרובים עדיין פופולריים בתרבות. יש לקוות שנהיה זהירים יותר להבא בייבוא מינים זרים לישראל.