נופי הצומח של מישור החוף
בתי-הגידול המגוונים של מישור החוף מעוצבים על-ידי האקלים, הקרקעות, פעילות האדם ומשתנים נוספים. כל אלה קובעים אילו צמחים יצליחו להתקיים בנוף כזה. הצמחים, בתורם, יוצרים בתי-גידול ומקורות מזון לבעלי-חיים. לעתים, השתלטות של טיפוס צומח אחד על הנוף משנה את התנאים בו ומאפשרת את ההתבססות וההשתלטות של טיפוס צומח אחר. תופעה זו, הנקראת סוקצסיה (succession), מתארת את החילוף האיטי בין נופי צומח שונים, וחברות צומח שונות, עד הגעה למצב יציב, המכונה חברת קילמקס (climax).
נקודת הפתיחה היא תמיד הפרעה כלשהי: שריפה, כריתת יער, נטישת שטח חקלאי ותופעות דומות המשאירות מרחב עליו צומח חדש יכול להשתלט. החילוף מתחיל לרוב בשלטון של צמחים קטנים וקצרי-חיים ומתקדם לאט לשלטון של צמחים גדולים ומאריכי שנים, אך קיימים הרבה מקרים יוצאי דופן. רוב הצומח במישור החוף לעולם אינו מגיע לחברת הקלימקס שלו, עקב כך שתהליך הסוקצסיה אטי וההפרעות הן תכופות.
מכיוון שנופי צומח נוטים להכיל לרוב קבוצות של מינים הנוטים לצמוח ביחד, מחלקים אותם ל"חברות" הנקראות על-שם צמחים האופייניים להן. לדוגמה: חברת חילף החולות ודרדר הקורים, המאפיינת קרקעות חמרה, כוללת בתוכה מאות מיני צמחים הנוטים לצמוח גם הם בקרקעות חמרה, לצד שני הצמחים הנזכרים בשמה.
***
בתה עשבונית
זהו בית-הגידול הטבעי השכיח ביותר במישור החוף. מדובר בנוף הנשלט על-ידי צמחים עשבוניים (שאינם מעוצים) והוא משיק למונחים כמו "ערבה" או "אחו". בתה עשבונית היא לרוב השלב הראשון בתהליך הסוקצסיה (התפתחות חברת הצומח בבית-הגידול). היא מה שעולה כאשר שדה ננטש, או אזור עובר חישוף מצמחיה. מאידך, יש בתות עשבוניות המתקיימות במצב זה במשך תקופות ארוכות והמערכת האקולוגית שלהן מתפתחת מבלי לצמח שיחים או עצים.
בתות עשבוניות מתפתחות על כל סוגי הקרקעות, אם-כי הן אופייניות יותר לאדמת חמרה ואדמות כבדות. רובן נשלטות בידי צמחים ממשפחת הדגניים, אך יש הרבה יוצאים מן-הכלל. גובה העשב יכול להיות סנטימטרים בודדים (לרוב, בהשפעת רעייה כבדה), אך לעתים הוא גבוה יותר. קיימים כאן אף כתמים של קנה-סוכר מצרי, דגן היוצר עומדים בגובה של מספר מטרים. צמח זה, המצוי במקומות רבים בשרון ובפלשת, אחראי גם לנוף הסוואנות של צפון הודו, בהן קרנף יכול להסתתר בעשב בקלות.
בתה עשבונית על אדמה חולית תישלט לעתים על-ידי חילף החולות, דגן רב-שנתי המתרבה בקני-שורש ומכסה שטחים נרחבים. על כורכר הדגן השולט הוא לרוב זקנן שעיר, גם הוא רב שנתי וצומח בציציות אופייניות. בתה של דגניים חד-שנתיים, במיוחד שיבולת-שועל נפוצה ושעורת התבור (במקרה או לא, אבות הצמחים המבוייתים בני אותם הסוגים), מתפתחת בקרקעות שונות, ובייחוד באדמות כבדות. לפעמים תתפתח בתה עשבונית לנוף דמוי-סוואנה, בו פזורים עצי שיזף מצוי. כל עץ כזה יהווה "חורש בזעין אנפין", עם צמחים ובעלי-חיים האופייניים לבית-הגידול הנ"ל.
הבתה העשבונית היא בית-גידול מתאים עבור יצורים שמקורם בערבות. מינים רבים בבית-גידול זה מתמחים באכילת דגניים (עליהם מכילים צורן, המקשה על אכילתם). בין אלה נמצא בעלי-חיים גדולים, דוגמת הצבי המצוי והארנבת המצויה, אך גם חיות קטנות בהרבה, דוגמת צרעות-הדגן. מינים רבים גם מתמחים באכילת זרעי דגניים ועשבוניים אחרים. בין אלה, נמלת-הקציר היא נציגה בולטת. מינים רבים ניזונים גם בפקעות ושורשים, וחיים, בהתאם, מתחת לאדמה. בין אלה, החולד הוא הניכר ביותר בנוף, עם תלוליותיו.
העופות שוכני העשב התפתחו לא להיות תלויים בעצים. ביניהם יש המקננים על הקרקע (דוגמת העפרוני המצוייץ) או על עשבים גבוהים (דוגמת הפשוש). רבים מהם נוהגים לרוץ ויכולים להסתוות בעשב. הכרוון המצוי הוא דוגמה טובה לכך. עוף אורך-רגליים זה צד את טרפו על הקרקע. בשעת סכנה הוא נצמד לאדמה ונסמך על נוצותיו החומות-צהובות שיסתירו אותו. תעופה היא המפלט האחרון אם הסתתרות ובריחה בריצה לא עזרו.
נוף הבתה-העשבונית לעתים מנוהל על-ידי האדם ומשמש מרעה לחיות משק. במישור החוף, אלה בעיקר עזים וכבשים, אשר מהוות חלק חשוב בנוף זה במשך אלפי שנים. רעייה של צאן, כמו גם שריפות תקופתיות, שומרת על העשב נמוך ומונעת התפתחות של עצים ושיחים. בתה כזאת, אם אינה עוברת עיבוד חקלאי, תהיה עשירה במיני צמחים, ביניהם עשבים רב-שנתיים רבים וגיאופיטים. לצערנו, רוב הבתות במישור החוף עברו דרך שלב של פרדס או שדה-תבואה במאה ה-20, מה שהצריך השמדה של הצומח הטבעי. העושר הצמחי שלהן עבר איפוס והן מתפתחות כעת מההתחלה. מסיבה זאת, איננו רואים כמעט בתות-עשבוניות בהן פורחות כלניות וצמחי-פקעת אחרים. מעוזם של אלה הוא הכורכר, אשר לעתים הושאר לא מעובד, באמצע ים הפרדסים.
בתמונה: בתה עשבונית שלא עברה עיבוד חקלאי תהיה עשירה בגיאופיטים, דוגמת הכלנית המצויה והחצב המצוי. גבעת הכלניות, הוד השרון, 1.2015
בתת בני-שיח
בית-גידול זה, המכונה גם פשוט "בתה", נשלט, כאמור, בידי בני-השיח: צמחים מעוצים שגובהם פחות מחצי מטר. בית-גידול זה נפוץ על כורכר, אך קיים גם על חולות מיוצבים וחמרה. הצמח השליט על כורכר הוא לרוב שברק מצוי, סירה קוצנית, או קורנית מקורקפת. על חמרה מתפתחת בתה של עכנאי שרוע. כמו הבתה העשבונית, מקור בתת בני-השיח הוא לרוב בחישוף מכוון של השטח, והשמירה על תצורת הבתה נעשית לרוב על-ידי רעייה. הבתה יכולה להתפתח מבתה-עשבונית, או להוות את השלב הראשון בהתפתחות הצומח. בתה שהרעייה בו הופסקה, או הופחתה לרמה זניחה, תתפתח לרוב לגריגה, הנשלטת בידי שיחים. מצב זה שונה אך ורק באזור חוף הנגב, בו בתה של בני שיח היא לעתים חברת הקלימקס (צורת הצומח המפותחת ביותר).
הבתה עשירה מאוד במיני צמחים. גובהם הקטן של בני-השיח מאפשר לצמחים חד-שנתיים וגיאופיטים רבים להתפתח ביניהם. איפה שהבתה עולה על סלע קשה, בין בני-השיח מתפתחים טחבים וחזזיות.
חברת בעלי-החיים דומה במידת מה לזו של הבתה העשבונית, אך אינה שופעת במינים המתמחים בדגניים ומקיימת מינים הניזונים מבני-השיח, דוגמת הזחל הססגוני של תנשמית יהודה, החי על הסירה הקוצנית.
בתמונה: בתה של סירה קוצנית על כורכרי חוף הים. חוף הכרמל, 10.2017
גריגה
בית-גידול הנשלט על-ידי שיחים: צמחים מעוצים, מרובי גזעים, שגובהם מעל חצי מטר. הוא מצוי על כורכר וחולות, ולעתים נדירות, על חמרה. מיני השיחים השולטים הם רותם המדבר וקידה שעירה, ובגריגות מפותחות במיוחד מצטרפים אליהם אשחר ארץ-ישראלי ואלת המסטיק. במרבית רכסי הכורכר, זוהי הצורה המפותחת ביותר של צומח טבעי, המתפתחת מבתת בני-שיח, כאשר לחץ הרעיה נמוך או אין רעיה. השיחים מספקים מקום מסתור עבור יונקים גדולים, כמו-גם עבור ציפורי שיר קטנות, דוגמת סיבכים. המינים אוכלי הדגניים כאן מעטים ובמקומם אנחנו רואים בעלי-חיים החיים על שיחים ולעתים ניזונים מהם, דוגמת זחלי הפרפראי עשנור הרותם. גם טורפים המותאמים לחיים על צמחים, דוגמת הזיקית, מרוויחים משפע השיחים בגריגה. הצל והפסולת של שיחים דוגמת הרותם יוצרים בית-גידול ייחודי בתוך הגריגה. הוא לח ועשיר במזון מהסביבה המקיפה אותו, ומאפשר קיום לצמחים מטפסים וחובבי-צל ובעלי-חיים חובבי לחות. בין אלה ידועה במיוחד הדוגמה של הרקפות המצויות, הגדלות בחולות השרון, תחת שיחי הרותם. לעתים רחוקות גריגה במישור החוף מצליחה להתפתח לכדי חורש של ממש.
בתמונה: גריגה של קידה שעירה, רותם המדבר ואשחר ארץ-ישראלי. גבעת האירוסים בראשון-לציון, 3.2017
חורש ויער-פארק
בתי-גידול אלה נשלטים על-ידי עצים ומהווים את חברות הקלימקס (צורות הצומח המפותחות ביותר) במישור החוף ובכך מהווים מעין הצצה אל העבר באזורנו, כאשר השפעת האדם הייתה פחות הרסנית. החורש נשלט על-ידי עצים נמוכים ומלווה בשיחים ובני-שיח. יער-הפארק, לעומתו, נשלט על-ידי עצים (נמוכים או גבוהים) המוקפים צומח עשבוני, בעוד צמרות העצים לא נוגעות זו בזו (כאשר העצים גבוהים וצמרות העצים נוגעות, יש לפנינו יער אמיתי. בית-גידול זה לא קיים באופן טבעי במישור החוף). שני סוגי הנוף אופייניים לאקלים הים-תיכוני ברחבי העולם, אך נדירים כיום במישור החוף.
מיני העצים העיקריים הם אלון התבור, חרוב מצוי ושיטה מלבינה, כל אחד יוצר נוף ייחודי משלו, כמעט בלי להתערבב. אלון התבור יוצר בשרון יער-פארק על חולות וחמרה. כנראה שעד המאה ה-19 מרבית השרון הייתה מכוסה ביערות כאלה. החרוב המצוי יוצר יער-פארק על חולות, וחורש על כורכר (חברת החרוב המצוי ואלת המסטיק) בשרון וחוף הכרמל. השיטה המלבינה מצויה בעיקר בפלשת, על מגוון קרקעות. היא מתרבה בהנצה מהשורשים יוצרת חורשים צפופים של פרטים זהים גנטית.
החרוב ואלת המסטיק, צמחים גדולים וירוקי עד, יוצרים תחתם שכבה עבה רקבובית, המאפשרת קיום למינים רבים של פרוקי-רגליים שלא מוצאים בית-גידול מתאים בחלקים אחרים של מישור החוף. אלון התבור והשיטה המלבינה הם נשירים למחצה, מה שאומר שהם מבלים חלק מהשנה עם עלווה דלילה מאוד, המאפשרת חדירת אור וצמיחת עשבוניים לרגלי העצים. עלוותה הדלילה של השיטה המלבינה מאפשרת גם צמיחה רבה של חזזיות על ענפיה. בין אלה בולטת המפרשית המרושתת.
בתי-גידול אלה משמשים עופות מקנני-עצים, דוגמת תור הצווארון והשחרור. ביער-הפארק של אלון התבור ניתן למצוא מינים שונים של חרקים הניזונים מאלונים בלבד (לדוגמה: מינים שונים של צרעות עפצים), פטריות החיות בהדדיות עם האלונים, ובעלי-חיים אחרים שבלוטים מהווים חלק חשוב במזונם, דוגמת העורבני. הפצת הבלוטים ו"זריעה" של אלונים במגוון מקומות בשרון מתבצעת, בחלק גדול, על-ידי עורבניים.
חורש במישור החוף נוצר גם על-ידי מינים פולשים, שהעיקרי ביניהם הוא שיטה מכחילה (עץ נמוך, ירוק עד). רוב חורש השיטה המכחילה מצוי בחולות, אך קיים בכמויות גדולות בכל הקרקעות. זהו סוג החורש הנפוץ ביותר במישור החוף, אך הוא עני מאוד מבחינת מגוון מינים ומתפתח על חשבון סביבות טבעיות עשירות יותר (חולות נודדים ובתה).
בתמונה: חורש של שיטה מלבינה על חולות מיוצבים. אשדוד, 4.2015
סוקצסיה בחולות
תהליך הסוקצסיה בחולות הוא קיצוני יותר מזה שבנופים אחרים, שכן לא רק שגובה ואופי הצומח משתנה, אלא גם החולות עוברים ממצב נודד למצב מיוצב. מידת הניידות של החול קובעת במידה רבה את מיני החי והצומח המסוגלים להתקיים בבית-גידול זה.
תהליך ההתייצבות של חולות מתחיל ממצב בו חולות נודדים מאוכלסים על-ידי צמחי חוף ומדבר, המסוגלים להתמודד עם התנועה המתמדת של הקרקע, עם מיעוט חומרי המזון והיובש. בצל צמחים אלה מתפתחים צמחים אחרים, עמידים פחות, המרחיבים לאט את שטח החול המיוצב ומאטים את תנועת החול. בסוף התהליך הופכים החולות ליציבים לחלוטין ומכוסים לגמרי בצמחייה. בשלב זה נעלמים רבים מהמינים המדבריים והם מוחלפים במקביליהם הים-תיכוניים. חולות מיוצבים שכאלה מהווים את המקור להיווצרות קרקעות חמרה וסלעי כורכר.
נוכחות של רעייה מונעת ייצוב מלא של החולות, כמו גם הגעת חול חדש מכיוון הים. בשנים האחרונות, מניעת רעייה במישור החוף ובנייה לאורך חוף הים תורמות להתייצבות החולות ולהיעלמות מיני חולות אופייניים. גורם נוסף התורם לכך הוא מינים פולשים, שהובאו במכוון כדי לייצב את חולות החוף: שיטה מכחילה וטיונית החולות. הם מייצבים את החולות במהירות ומחליפים צומח מקומי. בעוד הטיונית, שמקורה בצפון אמריקה, יוצרת נוף מיוצב הדומה לגריגה המקומית, השיטה המכחילה, שמוצאה במערב אוסטרליה, יוצרת חורש צפוף, שאינו מתאים למינים שוכני החולות. בחורש כזה, מגוון המינים מקומיים מוחלפים בקומץ מינים מלווי-אדם. מרבית העשבוניים מוחלפים בחמציץ נטוי, בעוד מיני המכרסמים מוחלפים בעכבר הבית.
בתמונה: חולות נודדים המכסים שיחי לענה חד-זרעית למרגלותיהם. הלענה התפתחה כדי לשרוד כיסוי חלקי בחול. ניצנים, 6.2010
יערות נטועים
יער הוא בית-גידול הנשלט על-ידי עצים גבוהים, שצמרותיהם נוגעות. אין יערות טבעיים במישור החוף, אך רבים ניטעו במכוון במהלך המאה העשרים, בעיקר בשרון ובחוף הנגב. עץ הייעור העיקרי כאן הוא איקליפטוס המקור, כאשר עצים כמו אורן ירושלים וקזוארינה דקיקה נפוצים פחות. איקליפטוס המקור מגיע מאוסטרליה, כך שהמינים המקומיים שלנו לא מותאמים אליו. צמחים מעטים מצליחים לגדול בצל האיקליפטוס ולהתמודד עם החומרים הרעילים שעליו מפרישים. בעלי-חיים מעטים יכולים להיזון ממנו.
בין בעלי-החיים, היער הנטוע מנוצל על-ידי עופות המקננים על עצים, דוגמת נקרים, ינשופי עצים ועורבים. חורי הנקרים משמשים שניונית לקינון עופות פולשים: תוכיים ומאינות, אך גם מינים מקומיים, דוגמת הירגזי המצוי. במהלך מאה השנים האחרונות פלשו לישראל מספר חרקים אוסטרליים הניזונים מאיקליפטוסים ומשגשגים ביערות מישור החוף: זחלי יקרונית האיקליפטוס נוברים בעצה, בעוד פסילת האיקליפטוס ומיני צרעות שונים, מנצלים את העלווה השופעת ולעתים מצויים עליה בכמויות גדולות.
בתמונה: יער איקליפטוס נטוע. אילנות, 1.2015
בתמונה: חולות נודדים, תופעה המתמעטת היום. שמורת ניצנים, 6.2010
ישובי אדם
זהו בית-הגידול המלאכותי מכולם, אך גם הוא מהווה סביבת מחיה חשובה ליצורים רבים, התלויים במאפייניו המיוחדים. חלק גדול ממנו מהווים מבני אבן (מלאכותית וטבעית) ודרכי אספלט. השאר הוא ברובו שטחי צמחייה: גנים וערוגות בהן מיני צומח זרים, אך גם מעזבות, המלאות צמחייה פראית (מקומית ופולשת). בעלי-החיים העירוניים צריכים להתמודד עם נוכחות בני-אדם, עם הרעש, זיהום האוויר והאור. מי שמצליח לשרוד, נהנה מסביבה עשירה במזון ויציבה בתנאיה. צופיות, למשל, מוצאות בעיר שפע של פרחים לאורך השנה.
ישובי אדם הם בית-גידול מתאים למינים שמקורם באזורים סלעיים: מניפניות מצויות, סיסי חומות ואף שפני סלע - כל אלה משתמשים במבנים מתוצרת האדם כתחליף לסלעים, המהווים מצרך נדיר במישור החוף. קבוצה נוספת של יצורים הנהנים מהעיר הם מינים טרופיים. רובם מינים פולשים, אך ביניהם גם מקומיים ממוצא טרופי, דוגמת עטלף הפירות (הנהנה מפירות צמחי התרבות) ולבנין הכסיה (הניזון מצמחי כסיה המגודלים לנוי). רבים מהמינים בעיר הם קוסמופוליטיים - כלומר, כאלה שהופצו לכל העולם: תיקן אמריקאי, דרור הבית ואחרים. ואכן, מבחינת הטבע, העיר היא בית-הגידול הכי פחות מיוחד במישור החוף, אף כי גם הוא מעניין. לצערנו, ישובי אדם מתרחבים ונפוצים במישור החוף והארץ כולה, על חשבון בתי-גידול אחרים.
בתמונה: זרזיר בורמזי (Acridotheres burmannicus) הוא מין טרופי פולש המשגשג בסביבה עירונית. תל-אביב, 6.2010
