מישור החוף אינו שופע אגמים ונחלי איתן. רוב הערוצים שלו יבשים ורוב מקווי המים בו זמניים. נחלי האיתן המעטים עברו טיפול גס מאוד תחת ידינו, כך שמעט מאוד מתושביהם המקוריים עוד נמצאים שם. כך כמעט איבדנו את הנופר הצהוב.

צמח מים זה מזוהה הודות לעליו הגדולים, דמויי לב מוארך, הצפים על המים; ובזכות פרחיו, בעלי חמשהת עלי-הגביע הצהובים, הנפתחים בסוף האביב. בכך הוא נבדל מקרובותיו, הנימפאות, להן פרחים שאינם צהובים ובהם עלי-הכותרת גדולים מעלי הגביע. המשפחה אליה שני סוגים אלה שייכים, משפחת הנופריים, היא בין המשפחות הקדומות ביותר של צמחי הפרחים. היא הופיעה בתור הקרטיקון, בשלהי עידן הדינוזאורים. ידועים מאובנים של הסוג נופר עצמו (אם כי לא המינים המודרניים) שהם בני כ-50 מיליון שנה.

הנופר הצהוב הוא מין הנפוץ באגמים ונהרות סביב הים התיכון, באירופה וסיביר, כאשר בישראל הוא מתקרב לגבול הדרומי של תחום תפוצתו. מיני נופר אחרים מאכלסים בתי-גידול דומים ברחבי אירופה, אסיה וצפון-אמריקה. אף כי מדובר בצמח בעל סיבולת כלפי מגוון רחב מאוד של אקלימים, הוא מציב דרישות גדולות מאוד בכל הנוגע למצוי בארץ: מקווה קבוע עם מים נקיים. בישראל המודרנית נשתיירו מהנופר הצהוב אוכלוסיות בעמק החולה, בשרון ובחוף הכרמל. הנגישה ביותר מבין אלה היא האוכלוסייה בירקון. "בריכת הנופרים" במקורות הירקון, ליד ראש העין, נחפרה במיוחד כדי להוות בית-גידול עבור מין מאויים זה. שם הנופר אכן משגשג ועליו מכסים את פני המים. בנוסף, פרטים בודדים של נופר קיימים לאורך הנחל, לפחות עד כביש 40. מרחק קצר במורד הזרימה משם נפגש הירקון עם נחל קנה, שמימיו מזוהמים מאוד. רגישותו של הנופר לזיהום מונעת אותו מלצמוח מעבר לנקודה זו.

הנקודות הבודדות בהן הוא משגשג ומכסה את פני המים מזכירות לנו זמנים בהם הטבע היה אדון לעצמו.