בין עצי הבר השונים של מישור החוף, יש עץ אחד שממשיך לעשות חיל גם בימינו. זהו השיזף המצוי. זהו עץ ירוק-עד, קטן עד בינוני בגודלו, המגדל לעתים יותר מגזע אחד. עליו פשוטים וקטנים וניכרים בשלושה עורקים ראשיים הרצים לאורכם. ענפיו בעלי שיכים רבים. 

פרחי השיזף צנועים, צהבהבים, מופיעים באשכולות קטנים בקצות הענפים, לאורך העונה החמה. הם  מדיפים ריח מתקתק, מעט כבד. בין המאביקים רואים לעתים את הצרעה המזרחית (Vespa orientalis). הפירות, המכונים 'דוּמים', דומים חיצונית לתפוחים קטנים. בתהליך ההבשלה הפרי הירוק מאדים מעט, אך הוא בשל רק אחרי שהצבע האדום נעלם והפרי הצהיב. אחרי ההבשלה, הפרי מתחיל להאדים שוב ונראה כעת ממש כתפוח בשל. טעם הפרי דומה לטעמם של תפוחים מסויימים, אף כי אין השיזף קרוב לתפוח. בשר הפרי קמחי (אני אוהב את זה, אך יש אנשים שלא...), אך את מרבית הפרי מאכלס חרצן גדול, כחרצן הדובדבן. דומים אלה הם ממזונות הבר האהובים עליי, לצד פירות שקמה. פירות שלא נקטפו או נשרו מתייבשים על הענפים ונשארים טובים למאכל. הזמן היחיד בו לא הייתי אוכל פירות שיזף הוא בחורף, בו הפירות הבשלים סופגים את מי הגשם ומתבקעים, ובאופן כללי, נתונים לרקבון מואץ.

השיזף המצוי הוא עץ טרופי, של סוואנות ונאות מדבר. הוא נפוץ במזרח אפריקה ומגיע בתפוצתו צפונה, עד תורכיה. בישראל הוא צומח בר בכל האזורים החמים, וניטע לפעמים גם בהרים, בשביל פריו. במישור החוף הוא מצליח מאוד ומצוי בכל הקרקעות. בשטחים של בתה עשבונית נוטה השיזף ליצור נוף דמוי סוואנה, בו הוא העץ השולט, אך אינו צומח בצפיפות. השיזף משתקם יפה אחרי כריתה ושריפה. שריפות קוצים אף מעודדות נביטה של זרעי שיזף, בשחיקתן את הקליפה העבה. מסיבות אלה, ועקב אכילות הפרי, עצי שיזף שורדים יפה בנופים חקלאיים, ואף בנופים עירוניים, שם הם נותרים לעתים כעדות אחרונה לחייו הקודמים של השטח, לפני בוא האספלט. 

​

במישור החוף ניתן להיתקל לעתים נדירות בשני מינים נוספים: שיזף השיח (Ziziphus lotus) ושיזף תרבותי (Ziziphus jujuba). הראשון נפוץ בהרבה ממזרח לפרשת המים, בעוד השני הוא צמח תרבות בארץ ומצוי בגנים ובוסתנים.

​