המורשת התרבותית של מישור-החוף
"לילדי רחובות יש מזל" - חשבתי לי - "שיש להם מבצר עתיק כזה לשחק בו."
כמובן שזה לא היה מבצר, אלא רק היקב הישן של העיר. הוא הוקם בשנת 1907, כאשר בניו-יורק כבר בנו את גורדי-השחקים הראשונים. אז הוא לא עתיק בשום צורה. אבל הוא ישן, והנהלת העיר החליטה לא להרסו, ומצד שני גם לא לשחזר אותו. במקום זה, הוא פשוט עומד שם, ללא גג וללא טיח, ומציג לעולם את הכורכר ממנו הוא בנוי. והוא נראה לכל הדעות כמו מבצר עתיק, מהסוג שמשדרג כל ילדות מאושרת.
המבנה גם מהווה מקלט למגוון מינים. הכורכר החשוף אוכלס תוך מאה שנה בקהילה של טחבים, חזזיות, צמחי פרחים ומגוון בעלי-חיים קטנים. כך שזה מבצר חי - כמו שחורבות עתיקות צריכות להיות. אף שאינני ילד, ביליתי חצי שעה מאושרת בבחינת כל החיים הזעירים על סלעי היקב.
ואז, בעודי עומד על החומות, הסתכלתי מעבר אליהן, לעיר המקיפה. ומה ראיתי? דשא מלאכותי.
לצד היופי הזה, שקיבל רשות מוניציפלית להתקיים, ישנה אנושות אחרת, אנמית, שאינה מבחינה בין יצור חי לחיקוי מפלסטיק. דגי זהב מוזנחים, המוחזקים בקערה עגולה, אולי חושבים שהצמח המזוייף שניתן להם הוא אמיתי. אבל אנחנו לא דגי זהב. אנחנו אלה שיצרו את הקערה, אלה שהכניסו את התפאורה והמים, וגם אלה שחיים בקערה ואוכלים את הכופתאות שאנחנו מפזרים לעצמנו. ועדיין - איכשהו הצלחנו להאמין בכך ששטיח הפלסטיק שפרשנו בחצר הוא דשא.
אם יש לנו קיום מעבר לדור הזה, עלינו לבחור בעושר. עלינו להשלים עם היצורים החיים, ולא להחליפם בחיקויים. עלינו להקים יותר מבצרים עתיקים, ופחות מדשאות נטולות דשא. הילדים שלנו - הן החיצוניים והן הפנימיים - יגידו לנו תודה.
רחובות, 1.2024
כשהתחלנו את סקר ערכי הטבע מסביב לבריכת החורף, עמית מנדלסון , מוביל הסקר, ציין כי על הגבעה הזאת התקיים פעם הישוב השומרוני עבורו נחצבו מערות הקבורה של אפקה (כעת, מעברו השני של כביש איילון, כאילו היו במרחק עולמות). -"אבל זאת חמרה, ודברים לא נשמרים כאן." - הוסיף.
רבע שעה לאחר מכן, בעודנו סוקרים פרדס נטוש, אמר שמצא פסיפס. חשבתי שראה אבנים מפוזרות. ניגשתי, ולתדהמתי, נתגלה כי מילימטרים מתחת לפני השטח, ממש על השביל הראשי, הייתה פיסה של רצפת פסיפס שלמה מהתקופה הביזנטית!
אני חושב שזאת מטאפורה טובה להיסטוריה של מישור-החוף, וכמה קל להחביא אותה. דמיינו את הנוף באזור מגוריכם. עכשיו חשבו על כך שעשרות תרבויות חיו בנוף הזה. נסו לדמיין את מבניהן השונים עומדים שם בו-זמנית: סוכה ניאוליתית לצד גורד שחקים, גת רומאית לצד דיר כנעני, מסגד עבאסידי מול אוהל צבא פרעוני. כנראה שכל נקודה בגבעות החמרה אירחה עליה מבנה פעמים רבות לאורך קיומה. לפרקים היא ננטשה, התפראה, וחוזר חלילה. החמרה אינה גיר, לחצוב בו גיתות שיחזיקו מעמד עידנים. היא אינה בזלת, השומרת על מעגלי האבנים שלה הרבה אחרי שזכר התרבות שיצרה אותם התפוגג. היא אפילו לא כורכר. מה שנבנה מחמרה נמס בגשם אחרי נטישתו, ואם קרה ונעשה שימוש בחומרי בנייה איכותיים, הם נלקחים ומנוצלים על-ידי התרבות הבאה. אפילו החולות הנודדים שומרים על עתיקותיהם טוב יותר, שהרי הם בולעים מבנים וחפצים, בעוד החמרה לא קוברת דבר. הכל נשאר על-פני השטח, להתכלות ולהיבזז עד תום.
כך יכול להיווצר הרושם כאילו לפנינו לא היה כאן כלום - משל הפרדסים שלנו היו השימוש הראשון של הקרקע, ולפניהם אין לה היסטוריה. הפסיפס הזה מנתץ את האשליה. החמרה היא אולי אותה חמרה, אבל האנשים שחיו עליה היו שונים מאוד מתקופה לתקופה. אנשי כל דור הכירו את הגבעות הללו וראו בעצמם את בניהן האמיתיים של ארצות החמרה. ואני בטוח שכל דור חטא לפחות קצת במחשבה שלפני התרבות שלו היה כאן רק חול וחול.
שדות נווה-גן, רמת-השרון, 4.2021
בתי אריזה כאלה, מתחילת המאה ה-20 הם המאפיין הארכיטקטוני הבולט בנופינו הפתוחים. רובם מאוד אחידים: בנויים בשיטת דבאש, עם כורכר המוחזק במלט חמרה ורוד; מצופים בקפידה בטיח וצבע, למראה "מתורבת". כולם מוארכים, עם גג משופע, חלונות מלבניים בהיקף ועוד אחד למעלה, בגמלון. עד לאחרונה הם היו בכל מקום, לעתים לצד בתי באר ובתי אריזה חדשים מעט יותר, הבנויים בסגנונות ומחומרים אחרים לחלוטין.
אני לא יודע הרבה על הבתים הללו, אבל כפי שאני רואה, הם מורשת תרבותית חשובה של מישור-החוף. הייתי רוצה לראות אחד או שניים משוחזרים, ואף יותר מזה הייתי רוצה לראות את הנותרים נשמרים מצבם הנוכחי - זה שחושף את גילם ואופן בנייתם ומסמל את חזרתם האטית לטבע.
הרכס הדרומי, ראשון-לציון, 5.2021
בית בשלושה שלבים.
בצומת הרחובות יעקב והרצל עומד בניין נמוך וארוך. חזית הבניין נמצאת בשנת 2022 ומציגה חנות פעילה ומודרנית. צד הבניין, לעומת זאת, לוקח אותנו למסע בהיסטוריה* של העיר מתחילתה - שכן הבתים הישנים ברחוב יעקב הם מהראשונים ברחובות.
במבט ראשון, הבית הקטן נראה אחיד לכל אורכו: צבוע בצהוב אחיד, עם חלונות מתכת כחולים וגג רעפים הנמתח מלמעלה. אך חזות זו נשברת כאשר רואים את המקומות בהם הצבע מתקלף והטיח מתפורר. מעתה ברור כי הבית נבנה בשלושה שלבים ומשלושה חומרים שונים.
השליש הקדמי נבנה מאבני כורכר בגדלים ובצורות שונים. לא נעשה ניסיון לסתתן לצורת אבני בניין, ובמקום זה הן הודבקו במלט על בסיס אדמת חמרה, וכוסו בטיח, כך שהמבנה יקבל חזות של בית בעל צורה סטנדרטית. שליש זה נבנה במאה ה-19, כאשר כל המושבה הייתה כמה בתים וחלקות חקלאיות העומדות בין גבעות הכורכר. המקור לאבנים, אני משער, היה יכול אפילו להיות שניוני, מחורבת דוראן או מבנים אחרים באזור. רואים שהטיח התפורר לא מעט, ובתחתית הקיר ישנן עדויות לשלושה תיקונים לפחות, שנעשו לצערנו במלט ולא בטיח. אני חושב שהגיע הזמן לתיקון רביעי.
בשליש השני (בסביבות החלון השני) נחשפים בלוקים מבטון, המכילים צדפים מחוף הים. השימוש בבטון בארץ החל בשנות ה- 1910, בעוד שכריית חול ים לתעשיית הבטון הופסקה בשנות ה-1960. השליש האחרון (תקריב בתגובות) עשוי מלבנים מנדטוריות, ששימשו בארץ לבנייה בזמן השלטון הבריטי. הן הבלוקים והן הלבנים נצבעו ישירות, ללא (או כמעט ללא) טיוח. אם אנחנו מניחים שהחלק האמצעי נבנה לפני החלק האחרון, זה מצמצם את התקופה של שליש הבלוקים: מתחילת הבנייה בבטון ועד לסוף המנדט, אך כנראה לזמן קצת מוקדם מהסוף, שכן החלק השני והשלישי בטח נבנו לא מייד זה אחר זה.
הגג, כך נראה, הוחלף אחרי השלמת החלק השלישי.
סיפור הבנייה של בניין זה יכול להתפרש בקלות על חצי מאה - ועדיין להסתיים לפני הקמת המדינה!
בשונה מהרבה בניינים עתיקים, אשר מוצאים לגמלאות בצורת מוזיאונים או אולמות אירועים יקרים, הבית הקטן הזה עוד ממשיך עם משרת פועלים פרוזאית, כאילו לא מלאו לו 130 שנה. חלוץ אמיתי! אני חושב שהעירייה צריכה להשקיע בטיפוח של בניינים כאלה, שלא יתפוררו ויאבדו את תפקודם התקין. מצד שני, יש דבר כזה "שחזור יתר". זה טוב שבניין יראה את גילו, ולפעמים זה גם לא ממש רע שיהיו כמה נקודות עם צבע מתקלף, שיחשפו בפנינו את ההיסטוריה שלו.
רחובות, 2.2022
*הדובר הוא חובבן מוחלט בענייני היסטוריה ואדריכלות.
בנייה בלבני חמרה (בתוספת מעט קש לחוזק מבני) תמיד הייתה נדירה בישראל. עקב תכולת החרסית הנמוכה, הלבנים נוטות להתפורר. אבל מאידך - במקומות רבים במישור-החוף זה היה חומר הגלם הזמין ביותר, ולכן בכל-זאת לפעמים בנו בתים מחמרה. מבית החמרה שהכרתי מבאר-יעקב, אני יכול להסיק כי אם מצפים את הקירות כראוי בטיח, ודואגים כמו שצריך לגג, בית החמרה יכול להיראות ולתפקד כמו כל בית קרקע אחר. מצד שני, בטח בתי חמרה עזובים התפוררו מהר, וזכרם אבד.
כאן, דוגמה לקיר לבני חמרה במוזיאון ראשון-לציון. קיר חשוף כזה, כמובן, צריך למקם מתחת לגגון כדי להגן עליו מהגשם.
אני תוהה אם איפה-שהוא תועדו צורות הבנייה השונות בהן נקטו החלוצים, ועד כמה צורה זו הייתה נפוצה.
ראשון-לציון, 7.2023
שיטוטיהם הארוכים של חובבי טבע מובילים אותם לעתים למקומות היסטוריים, שלא זכו לשימור, ולא ניתן להם מקום בזכרון הציבורי. את תחנת רכבת צריפין, למשל, מצאתי בשיטוטים לאורך כביש 44. כל הדברים ששרדו בין המחנה הצבאי לבין הכביש היו מוזרים: חוות נסיונות, מחנה קרוואנים נטוש, פרדס שבמרכזו בניינים עתיקים ומאוכלסים בצבע ורוד עתיק; ובין כל אלה הייתה תחנת הרכבת.
פסי הרכבת עוד חצו את הכביש בתקופה ההיא, ואפשר היה למצוא את התחנה לפיהם. ממש משמאל לכביש התחיל הרציף: פלטפורמת בטון גבוהה. הוא היה מכוסה ברובו המוחלט בינבוט, כך שאי אפשר היה לטפס עליו כמעט משום נקודה. ברור היה שהתחנה לא פעילה כבר עשרות שנים. מלבד המסילה, הרציף והסימופור, לא היה דבר שיעיד על זה שפעם עצרו כאן רכבות, ירדו ועלו נוסעים ואולי העלו ופרקו סחורות. כל שלוחת צריפין אינה פעילה כבר עשורים, כך שבימי חיי לא היו כל רכבות במרחק של קילומטרים מהתחנה.
התחנה עצמה הייתה מובלעת ארוכה בתוך גדר הבסיס, ואפשר היה לטייל די רחוק לאורך הפסים בלי להיתקל במכשולים, או באנשים. על השביל הזה היה המפגש היחיד שלי עם סמור חי. הוא חצה את השביל ממש לפניי, נעצר, הסתמר (איך הוא הסתמר!) ורץ לדרכו. קרוב לשם, במחנה הקראוונים הנטוש, פגשתי בקמטן היחיד שראיתי במישור-החוף. הוא עמד זקוף ונישנש שבלולים מהצמחייה, אבל כמובן שברח לפני שצילמתי.
תחנת צריפין ידועה מעט, רק כי ממש סמוך אליה התרחשה בשנת 1939 תאונת הרכבת הקטלנית בהיסטוריה של הרכבות בישראל. אז הרכבת התנגשה באוטובוס, ועשרים ותשעה מתוך שלושים נוסעיו נספו.
התחנה עצמה הלכה ונמחקה. תחילה לקחו את המסילות והאדנים שליד הרציף. כמה שנים אחר כך הוציאו גם את המסילה שהייתה טבועה באספלט של הכביש. אחר כך שיטחו את הרציף ובנו על התחנה.
זהו. בנו תחנת רכבת לבסיס סרפנד. נטשו אותה. הטבע חזר ותבע אותה לעצמו. ואז שוב באו ובנו שם. וכל שהיה נשכח.
צריפין, 9.2003
אתמול העליתי פוסט על בית בן 130 שנה ברחובות, והתפעלתי מגילו. אבל ההיסטוריה האנושית של רחובות לא מתחילה שם. על זה מעיד, למשל, כלי הצור הקטן הזה, כמוהו מוצאים לא אחת בסביבות העיר.
צור אינו אבן מקומית במישור-החוף. הוא יכול להיסחף במורד נחלים, אך איפה שלא עוברים ערוצים ששורשיהם בהרים, מקורו תמיד בפעילות אנושית. צור שימש כחומר המועדף לייצור כלי חיתוך ודקירה שונים לאורך תקופת האבן. סופה של תקופה זו לפני כ- 6500 - 5500 שנה, הגיע בזכות רכישת הידע לייצור כלי נחושת, ומאוחר יותר, ארד. תחילת תקופת האבן לוטה בערפילי הזמן - כאשר קופי-האדם החלו לשבור אבנים כדי שישמשו למטרותיהם. אבות-אדם שונים החלו מסתובבים בארץ ישראל כבר באמצע עידן הקרח האחרון, והארכיאולוגים מוצאים את צוריהם המשומשים. בכלי הזה רואים שהוסרו בקפידה שבבים מהשוליים, לקבלת הצורה הרצויה. זה אופייני לבני הסוג אדם (.Homo sp), אך יותר מזה קשה להדיוט כמוני לומר. יכול להיות שמדובר בניאנדרטל*, כמו הפרט בן 140,000 השנה שנמצא במחצבת נשר, ברמלה. אולי זה היה אדם מבני מיננו, שהסתובב כאן לפני 10,000 שנה בלבד. הארכיאולוגים בטח יוכלו לפחות לשייך את האבן לתרבות החומרית שלה.
מה שרציתי להגיד כאן, הוא שאנשים - יצורים תבוניים, עם מחשבות, מסורות, חלומות וסיפורים - חיו לא רק במערות ולא רק בכרמל. הם היו כאן לפני הכבישים ולפני הפרדסים. הם צדו את היחמור והקרנף בין עצי השיטה. הם בנו להם בקתות על גבעות הכורכר ושתו ממי בריכת החורף. הם יצרו כלים בעבודה קפדנית ולקחו אותם למסעותיהם. היו להם שמות לכל רכס, לכל עץ, לכל חיית ציד - ואנחנו לעולם לא נדע שמות אלה. כל זה קרה כאן, בנופים הטבעיים שאנחנו ממהרים להעלים, בלי להבין שגם הם חלק ממורשתנו כבני אנוש וכתושבי מישור-החוף.
שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי-רחובות, 2.2022
*הוויכוח לגבי זהותו של האדם מנשר טרם יושב. הוא היה ניאנדרטלי קדום מאוד, או בן למין שהוליד את הניאנדרטל והאדם המודרני.
סלע צעיר.
מרבית הסלעים בעולם הגיעו זה מכבר לגילאים מכובדים. רוב סלעי שדרת ההר שלנו הם בני עשרות מיליוני שנים, בעוד גילם של סלעים מסויימים, כמו אלה בתחתית מכתש רמון או בהרי אילת, נמדד במאות מיליוני שנים.
הכורכר הוא "תינוק" בין הסלעים, שגילו נמדד באלפי שנים. לא הייתם מוצאים בו טרילוביטים או דינוזאורים, גם אם הוא היה מסוג הסלעים שמשמרים מאובנים.
מה כן תמצאו בו? כלי אבן.
בין שכבות הכורכר בחוף הכרמל, בתוך שכבת חמרה כלואה, נמצאו בעבר כלי צור של האדם הקדמון, אשר איפשרו לחוקרים לתארך את שכבת החמרה לשלב מסויים של תקופת האבן.
כשניגשתי למפגש בין שתי שכבות הכורכר (השונות מאוד באופיין), אכן הזדמנה לי פיסת צור יפה, מוארכת, צרה ומחודדת מצדה האחד (שמאל, בתצלום). צור אינו סלע של מישור החוף, אך יכול להיות כי נסחף במורד נחל לפני עשרות אלפי שנים והגיע למיקומו הנוכחי. מצד שני, יכול להיות שהועבר בכוונה, אולי אף שימש ככלי? איני ארכיאולוג ולא אוכל להגיד.
עם זאת, אפשר בהחלט להגיד שאבותינו, או מישהו קרוב אליהם, הילכו על שכבת הכורכר התחתונה לפני עשרות אלפי שנים, לפני שהדיונה ממנה נוצרה השכבה העליונה בכלל התחילה להצטבר. כאן הם אהבו, שנאו, וכמובן, צדו קרנפים צמריים.
פיסת הצור הושארה במקומה בשביל מומחים.
חוף הכרמל, 10.2017
לפי הספירה המקובלת, השנה היא 2021. לפי הספירה היהודית, אנחנו כבר ב- 5782. אבל עבור מי שיצר את כלי הצור הקטן הזה, שנשטף לאחרונה מבין שכבות החול אל חוף הים, השנה הנוכחית צריכה להיות הרבה הרבה יותר מזה.
האדם הנבון (Homo sapiens) הוא בעל-חיים ממוצא טרופי, שעבר הרחבת תפוצה מהירה בסוף הפלייסטוקן. מוערך כי בישראל הוא היה כבר לפני כ- 200,000 שנה. היינו פה לפני צבי הנגב, גומא הפפירוס או קיפוד החולות. היינו פה לפני גבעות הכורכר ודיונות החוף.
אנחנו מין מקומי קדום, שבתור טורף העל שהוא בוודאי השפיע משמעותית על האקולוגיה סביבו מרגע הופעתו. ועם זאת, במשך מאות אלפי שנים נמנענו מלשנות את האקלים ולהביא להכחדה המונית. אולי היינו כה טובים לטבע, רק עקב הכוח המוגבל שהיה ברשותנו בדורות הקודמים. אולי רק חיכינו להפוך לחזקים מספיק כדי להרוס הכל. אבל מה שבטוח הוא שהמצב הנוכחי אינו גזרה. עברנו כאן עידנים בלי לנצל את הביוספרה עד להכחדה. אנחנו לא איזה פולש מהחלל החיצון, שצרכיו אינם מתאימים למה שהעולם שלנו מספק. התפתחנו כאן והעולם הזה קיים אותנו במשך יותר זמן משביכולתנו לדמיין. האם כסף ונוחות שווים את ההשמדה של הבית שלנו ושל אחינו המינים האחרים, שליוו אותנו בדרך הזאת?
חוף אכזיב, 9.2021
בית-הקברות המוסלמי בחופי יפו. אם לא מרססים בקוטלי עשבים, בתי-קברות כאלה יכולים להוות מקלט לצמחי חוף, המתמעטים על הצוקים שסביב. שטח כזה בחופי הכרך, שהוא בעיקרו פתוח ולא מנוהל אינטנסיבית, הוא נכס יקר למגוון המינים המקומי.
יפו, 7.2021
עמק שורק-לכיש, אי-שם במרכז פלשת, הוא ברובו נוף חקלאי שטוח, המנוקד בגבעות כורכר בודדות המשקיפות זו על זו. כל גבעה כזאת היא אתר התיישבות קדום ובו-זמנית אתר טבע המוקף בבתים ושדות. גבעת בשיט משמרת את שמו של כפר ערבי שהיה למרגלותיה לפני 1948. על הגבעה עצמה נמצא קבר שיח' וסביבה מסודרים במעגל ישובי מועצה אזורית גדרות.
בשיט משמרת מגוון מינים יפה, הכולל בין השאר גיאופיטים רבים ואוכלוסיה גדולה של צבים. היא מהווה אתר טיולים קרוב ואהוב על תושבי האזור.
כיום מתקיים מאבק על אופי הגבעה: אם להסדירה כפארק או להשאירה פראית. המלצתי (הבלתי מפתיעה) היא לעשות פיתוח מינימלי, שיעזור להנגיש את חוויית הטיול בלי פגיעה משמעותית בחי והצומח. אחרי הכל, אנשים אוהבים את הגבעה בשל הפרחים, הפטריות ובעלי-החיים שלה, בשל המבנה ההיסטורי שעליה, בשל גובהה ובשל היותה מקום שליווה את תושבי גדרות מילדותם. אני חושב שכל פיתוח שייעשה בשטחה צריך להתחשב בגורמים אלה, כך שגם דורות עתידיים של ילדים יגדלו על ברכי הגבעה.
גבעת בשיט, עשרת, 12.2020
מלחמה היא גיהנום של אבסורד.
בנובמבר 1917 נערך קרב על רכסי הכורכר והחמרה שבין ראשון-לציון ונס-ציונה. הקרב, בו השתתפו מעל לאלף אנשים על גב סוס, ומאחורי מכונות יריה ותותחים, נקרא 'קרב עיון קרא'. מצד אחד היה הצבא העותמני, ומצד שני, צבא ניו-זילנד, שנשלח להילחם בשם ג'ורג' החמישי, מלך בריטניה. תושבי המקום, ערבים ויהודים (ראשון ונס-ציונה היו כבנות 30 בנקודה הזאת!) ישבו וצפו בשני הצבאות הזרים קוטלים זה את זה בין הכרמים שלהם.
דמיינו חייל מאורי, שמעולם לא שמעו קודם על פלשתינה, נשלח למות בדרכו מנבי רובין לעוג'ה. דמיינו את החייל יליד איסטנבול, שמעולם לא חשב שיבלה את יומו האחרון בעודו מגן על ראש גבעה בקצה שכוח אל של האימפריה.
אני לא יודע איך זה נתפס אצל התורכים, אבל מלחמת העולם הראשונה עוד כואבת לניו-זילנדים ולאוסטרלים. חלק לא מבוטל מבניהם, ואני משער שגם בנותיהם, נפלו במלחמה הזאת, בקצה השני של העולם. אף שמדינות אלה השתתפו בשתי מלחמות העולם, צפירות יום הזיכרון והאנדרטאות הגדולות שבהן מכוונות דווקא לראשונה.
אצלנו, לעומת זאת, לא חשבו הרבה על קרב עיון קרא. המשתתפים בו חזרו לארצותיהם והרבה מדי התרחש אחר-כך. תושבי נס-ציונה מגלים את המורשת המוזרה הזאת של עירם בשנים האחרונות, וכתוצאה מכך הוקמו מספר אנדרטאות בעיר לזכר הקרב. אנדרטה אחת, לא גדולה, הוקמה לפני ארבע שנים - במלאת מאה שנה לקרב - בגבעת התור, המשקיפה על הרכס בו נערך הקרב. המילים המאוריות Ngā Tapuwae, שפירושן "בעקבות" חרוטות באנדרטה, ומציינות את האתר כאחד מתוך רבים בעולם בהם מונצחת פעילות צבא ניו-זילנד במלחמה הגדולה. סמלם של אתרים אלה הוא שורה של חיילים, שביחד עם צלליותיהם יוצרים צורה של שרך כסף (Alsophila dealbata), הצמח הלאומי של מדינה זו.
הדם שנשפך כאן יוצר קשר חזק בין שתי המדינות היפות והכל-כך שונות שלנו. ואני חושב: מתי מדינות יתבגרו וימצאו דרכים אחרות, פחות קטלניות, להכיר חברים חדשים?
גבעת התור, נס-ציונה, 12.2021
המילה "פלשתינה" על קשת הזיכרון בקרייסטצ'רץ', ניו-זילנד
