שמירת טבע
ומעל לאדמה. קרצוף אחד בגלגלי טרקטור או כף של בולדוזר מספיק כדי להשמיד את קהילת הגיאופיטים, הפטריות, החרקים, הזוחלים והמכרסמים שוכני המחילות, זרעי הצמחים ויצורים רבים אחרים. זאת הסיבה שאסור להבליג על כניסת כלים כבדים לשמורות הכורכר, שלא לדבר על "עבודות" הכוללות חישוף וחפירה.
הקמת המתחם הלא חוקי בפינת גבעת האירוסים לא רק הרסה את השטח שמתחת למתחם עצמו. מעבר הבולדוזר בשבילים השמיד את החי בשולי הדרך - מה שכלל מקבצים של אירוס הארגמן, שיחי רותם ורבבות יצורים חיים אחרים להם השמורה הייתה צריכה להעניק הגנה.
זה שטח מת עכשיו. הפטינה שלו הוסרה.
הקלות בה זה נעשה מתעתעת וגורמת לנו לחשוב שזה בטח נזק לא נורא, אבל היא רק מעידה על הכוח הרב שיש בידינו ועל הבורות שלנו לגבי השלכות מעשינו.
שמורת גבעת האירוסים, ראשון-לציון, 2.2021
יש בנו ביופיליה (אהבת החי) וביופוביה (פחד מהחי). כולם מוצאים איך לאזן אותם. גם מי שמשמיד חורש ופורש במקומו דשא מסודר משרת, באופן גרוטסקי, את שניהם. ככה זה כשגדלים בבורות מהטבע ומפתחים בעתה מפני (כמעט) כל מה שזז וצומח.
אני חושב שבעזרת חינוך ניתן לצמצם את הביופוביה שלנו, ולשחרר את הביופיליה. ילדים שאני מדריך שואלים לעתים איך להימנע מתקיפת שועל (!!!), או נמצאים בחרדה כאשר אני עונה שכן - בשדה יש נחשים (איננו באירלנד, חברים). הם מצביעים על חרק ושואלים "מה הוא עושה" בכוונה של "איך הוא רוצה להזיק לי, ומה הצד שלו עם הארס היותר קטלני?"
אבל כל זה מתמסמס במהירות, כשלומדים לקבל את הטבע כמקור ליופי ולידע. אנשים לומדים להיזהר, מפסיקים לפחד ומתחילים לאהוב.
כמובן שהדרך הטובה ביותר לטפח את הביופיליה, היא לעשות זאת מלידה. אצלי טיפחו אותה בהצלחה, ואני משתדל לטפח אותה אצל הבן שלי. הוא כבר בן שנתיים ויודע להגיד "עכביש" ("כיש", מילה שמשמשת גם עבור כריש). בינתיים לא ראיתי אצלו סימנים לפחד מפרוקי-רגליים, אף לא מהמברישית (.Micrommata sp) הזאת שמצאנו כשטיילנו בשדה, וששכנעתי לטפס עליי, כך שהילד יראה אותה יותר טוב (ושזכתה לעניין רב). אני מקווה שלא משנה מה הדרך שהוא יבחר בחייו, הביופיליה שלו תמיד תגבר על הביופוביה, וכל מה שזז וצומח יהיה לו, ולכולנו, מקור לעונג והשראה.
הוד-השרון, 1.2022
הם לא היו חייבים לעשות את זה. אבל איש לא אסר עליהם.
אנדרטת האצ"ל ממוקמת בין רמלה, לוד ומושב ניר-צבי, בסמוך לצומת הקרח. סביבה עד לא מזמן ניתן היה לראות שריד לנוף כה נדיר, עד שהוא נשכח כמעט לחלוטין: צומח עשבוני טבעי של קרקעות כבדות. הבתה הנמוכה סביב האנדרטה, וסביב לחורשה קטנה סמוכה, צימחה כלניות בשפע, כתמה, מרווה מצויה, קיפודן מצוי וצמחים נוספים שהעידו על כך שמשהו מהמערכת האקולוגית המקורית של האזור המשיך להתקיים ולתפקד שם.
ואז, בשנים האחרונות התחילה ממש סביב הנקודה הזאת קדחת של בנייה. מצד צפון שיפצו את פסי הרכבת, מצד מערב בנו גשר ענק להפרדה מפלסית, מצד מזרח הפכו חלק גדול מהשטח למזבלת מתכת ומצד דרום התחילו לבנות שכונה חדשה.
צפיתי מהרכבת בחרדה, בעוד כל השינויים התזזיתיים האלה נופלים על האחו הקטן.
אתמול הלכתי לבדוק אם נשאר משהו, כי הרי הכל קרה סביב האחו - אבל בו עצמו לא בנו כלום.
השטח שהיה הערכי ביותר, בין האנדרטה לפסי הרכבת, התגלה כשממה חשופה. הכל בו הושמד.
הצומח סביב האנדרטה, שנראה מבטיח מרחוק, התגלה כצמחי מעזבות משתקמים. השטח פשוט נהרס מוקדם יותר. בתוך החורשה עצמה שיכנו את הפועלים הבונים את הבניינים, כך שסולקתי משם די מהר, אבל אף כי שטח זה הוא השמור ביותר, לא ראיתי אף מין שיהווה אינדיקטור לבית-הגידול שהיה כאן. האחו עבר יותר מדי מכות מיותר מדי כיוונים. השרידים היחידים שראיתי מהצומח הישן היו, איך לא, מעבר לגדר, בצמוד לפסי הרכבת: קיפודן ומשהו שנראה כמו זקן-תיש או שום גבוה.
אפשר היה למנוע את זה. אפשר היה לעשות סקר מקדים ולהגן על השטח הקטן, כמו שמגינים עם עצים בעיר בעת בנייה. אפשר היה לגדר בפח, כך שהדחפורים והעגורנים לא יעברו שם שוב ושוב, ולא ישליכו שם קרקע מיותרת. אפשר היה לא להפוך את החורשה למחנה פועלים. האחו של אנדרטת האצ"ל לא היה חייב להיעלם.
אבל בשביל זה היה צריך מחשבה תחילה. בשביל זה היינו צריכים לנהוג בעדינות ובזהירות, בעוד שהמכונות של ימינו מאפשרות לנו להגביר את גסותנו עשרות אלפי מונים, מהנוחות של כיסא מרופד. אם אנחנו רוצים שמשהו ישרוד, היחס של המתכננים והמבצעים חייב להשתנות.
אני רוצה לראות קבלנים שומרי טבע, אדריכלים שומרי טבע ופועלי בניין שומרי טבע. ביופיליה - הזיקה לכל היצורים החיים (כפי שניסח ווילסון המנוח), היא משהו הקיים בכולנו. צריך רק לתת לה לצאת, בעזרת חינוך ודוגמה אישית, ולאפשר לה להנחות אותנו.
אנדרטת האצ"ל, רמלה, 1.2022
נוכחות אנושית.
הגעתי לאגם סטלה לוותה בעלייה קולנית של עופות רבים לאוויר. מאגר המים ששקק פעילות לפני רגעים ספורים הפך ריק ושליו. ולפתע הייתי מודע עד כאב לנוכחות שלי - לכך שהטבע אינו כמו שאני רואה אותו, כי לכל מקום אליו אני הולך, מקיפה אותי בועה של פחד. החיות מפסיקות לעסוק בענייניהן, ונמלטות. השדה והיער תמיד יהיו שקטים ושוממים יותר סביבי.
אחרי הכל, לחיות יש סיבות טובות לפחד.
הגעתי לנקודת תצפית על גדת האגם, ונשכבתי בחמציצים הרטובים. דקה, שתיים, הציוצים התחילו לחזור. הרגשתי שאני הופך לחלק מהרקע. הטבלנים הגמדיים קראו בקול ושחו בכל חלקי האגם. אבל העופות האחרים היו חששניים יותר. הברווזים השונים (היו ברכיות, שרשירים ומריות), האגמיות והסופיות הקפידו לנחות ולשחות רק בצד הרחוק של האגם. ביצנית שחורת-כנף נחתה לידי, הבחינה בי, והמריאה שוב. לבנית קטנה הגיעה לנחיתה, ראתה אותי, והסתובבה באוויר. רק לבן-החזה נראה בלתי-מוטרד בראש העץ.
ההיעלמות שלי לא הייתה מושלמת. כמה הייתי רוצה להיות צופה קסום, שלא משנה את התוצאה! קהילת חובבי הטבע המציאה בשביל זה מסתורים ומצלמות וטריקים אחרים. כולם נועדו לסלק מטווח הראייה את צורתנו האנושית המחרידה. יש בזה משהו מאוד מלנכולי. אבל יש לזה הצדקה אבולוציונית, ואם אנחנו רוצים שבעלי-החיים לא יברחו מאיתנו, עלינו לא לתת להם סיבה לעשות זאת במשך תקופה ארוכה, שמשכה בוודאי יהיה כמה חיי אדם.
בתמונה: זכר של ברכיה (Anas platyrhinchos) לצד זכר של מרית (Spatula clypeata), כנראה צעיר. בצמחייה מסתתר זכר של שרשיר (Anas crecca).
אגם סטלה (הגל הגואה), 12.2023
