גיאוגראפיה ואקלים
מישור החוף הוא אזור לא הררי, הסמוך לחופי הים התיכון של ארץ ישראל. הוא גובל בצפון בראש-הנקרה, בדרום - בנגב המערבי, והוא נקטע בנקודה אחת על-ידי רכס הכרמל. ממזרח גובל מישור החוף (מדרום לצפון) בשפלת יהודה, הרי השומרון, רמות מנשה, רכס הכרמל והגליל המערבי. מכל אלה נבדל מישור החוף ברום והמסלע. יש המכלילים (ואני ביניהם) את חוף הנגב במישור החוף, אך לרוב הוא נחשב לנפרד, עקב אקלימו השונה (ולדעתי, גם העובדה שחלק ניכר ממנו הוא רצועת עזה).
מבנה מישור החוף
אנחנו נמצאים באזור צר. בחלקיו הרחבים ביותר, בחוף הנגב, הוא מגיע לרוחב של 30 קילומטר, אך לרוב אורכו נע בין 10 ל-20, כאשר בחוף הכרמל הוא הופך צר יותר ויותר (200 מטר בתל שקמונה, למשל), עד שהוא ממש מופסק על-ידי רכס הכרמל.
על-אף הבדלים בין חלקיו השונים, למישור החוף יש מבנה גיאוגראפי שניתן לתאר בצורה מפושטת. חוף הים ישר יחסית ולרוב חולי. מעט כפים ואיים קטנים של כורכר קיימים בחלקיו הצפוניים. בחלקיו הדרומיים של חוף הים קיימים מקטעים ארוכים של מצוק כורכר, שנוצר משחיקה של רכס כורכר המקביל לחוף.
ממזרח לחוף הים קיימת ברוב חלקי האזור רצועה של חולות, נודדים או מיוצבים. רצועה זו מתרחבת לקראת דרום, בעוד בצפון היא לרוב צרה או חסרה. ממזרח לחולות נמצאת לרוב רצועה של גבעות חמרה, או בחוף הנגב, לס. היא רחבה בדרומה, אך הופכת צרה מאוד בצפון. רכסי כורכר חוצים רצועה זו במקביל לחוף, כאשר מספרם והתפרשותם הרחק מהים גדלים לקראת דרום. רצועה זו היא גבוהה יחסית לשאר מישור החוף. באזורים נמוכים בין רכסי גבעות קיימת לעתים הצטברות של חרסית ויצירת אדמה כבדה. שקעים אלה מכילים לפעמים שלוליות חורף.
ממזרח לאזור גבעות החמרה אנחנו מגיעים לרצועה המזרחית של מישור החוף. רצועה זו היא לרוב בצורת מרזבה נמוכה, הממוקמת בין רכסי מישור החוף לרכסי פנים הארץ. היא מאופיינת בקרקע סחף כבדה הדומה לקרקעות העמקים. באזורים מסויימים לאורכה, רצועה זו היא מישור רחב, המתמזג בצורה חלקה עם האזור הגיאוגראפי שממזרח.
נחלים רבים חוצים את מישור החוף ומהווים גורמים המחלקים אותו למקטעים. הם מפרידים בין רכסי כורכר, כתמי חמרה וכיסי חולות. כל נחל יוצר עמק רדוד, הנמשך לרוחב מישור החוף. עמקים אלה מאופיינים בקרקעות סחף כבדות ובשטחם מצויות לעתים שלוליות חורף וביצות. בחוף הנגב מפסלים הנחלים את הנוף לכדי בתרונות.
בתמונה: המצוק החופי צפונית לנתניה. חבצלת, 10.2018
חלוקה
את מישור החוף ניתן לחלק לאורכו לששה אזורי-משנה:
חוף הנגב - הוא אזור רחב, המשתרע בערך בין שדרות לגבול מצרים, מדרום לרצועת עזה. הוא נתחם מדרום על-ידי הנגב המערבי ובמזרח, על-ידי שפלת יהודה ובקעת באר-שבע. אזור זה מאופיין באקלים ערבתי (ממוצע של 400-200 מ"מ משקעים בשנה) ואדמות לס. הוא מכיל רכסים ובתרונות נרחבים של כורכר. שטחי החולות של חוף הנגב נמצאים כמעט כולם בשטח רצועת עזה. פני הקרקע ברוב האזור גבוהים למדי, ועולים על מאה מטרים במזרח. נחל הבשור מנקז את מרבית חוף הנגב, בעוד נחל שקמה זורם בגבול בין חוף הנגב לפלשת. הערים הגדולות ביותר הן נתיבות ושדרות.
בתמונה: בתה עשבונית על בתרונות לס בחוף הנגב. מכתש בארי, 2.2017
פלשת - הידועה גם כמישור-חוף יהודה, מישור-החוף הדרומי ולפעמים באופן שגוי כ-"שפלה", היא אזור רחב, הנמתח בערך בין העיר שדרות לנחל הירקון. היא נתחמת ממזרח בשפלת יהודה. אקלימה הוא ים-תיכוני (ממוצע של 400-550 מ"מ משקעים בשנה) והיא מאופיינת בקרקעות חמרה וסחף, עם כיסי חולות רחבים לאורך החוף. פלשת נחצית על-ידי שלושה רכסי כורכר. לאורך האזור נמצא את נחל אבטח, הקצר, מצפון לו - הנחלים הגדולים לכיש ושורק, ולבסוף, האיילון - מקור כולם בהרי יהודה. יכול להיות שבעבר הרחוק האיילון זרם ישירות לים, אך כיום הוא פונה צפונה בזווית ישרה, בעודו 2.5 קילומטרים בלבד מהים, וזורם אל הירקון - נחל שאגן הניקוז שלו מתפרש על חלקים של יהודה ושומרון. הירקון מפריד בין פלשת והשרון. פלשת היא האזור הוא המאוכלס ביותר במישור החוף ומצויות בו, בין השאר, ארבעת הערים הגדולות במישור החוף: תל-אביב, ראשון-לציון, פתח-תקווה ואשדוד.
בתמונה: נוף חקלאי ועירוני בעמק של נחל שורק, כפי שנראה מתל קטרה, 2.2015
השרון - הידוע גם כמישור-החוף המרכזי, משתרע בין נחל הירקון לנחל תנינים ונתחם ממזרח בהרי השומרון ורמות מנשה. אקלים השרון הוא ים-תיכוני (ממוצע של 500-600 מ"מ משקעים בשנה). הוא מאופיין בקרקעות חמרה וסחף, עם כיס חולות רחב בחלקו הצפוני. הוא נחצה על-ידי שני רכסי כורכר. נחלי השרון הם פולג, אלכסנדר וחדרה. השניים האחרונים מנקזים חלקים בשומרון, בעוד נחל פולג הוא קצר ומצוי כולו בשרון. נחל תנינים, שמקורו ברמות מנשה, מפריד בין השרון לחוף הכרמל. הערים הגדולות ביותר הן נתניה וכפר-סבא.
בתמונה: נוף ביצות פולג, עם העיר נתניה ברקע, 4.2019
חוף הכרמל - הוא אזור צר המשתרע בין נחל תנינים לבין מפרץ חיפה. הוא נתחם על-ידי רכס הכרמל, המתקרב בצפון האזור אל החוף, ולבסוף מפסיק אותו. בחלקו הרחב ביותר, הוא מגיע לפחות מארבעה קילומטרים. אקלים חוף הכרמל הוא ים-תיכוני (ממוצע של 500-600 מ"מ משקעים בשנה). הוא מאופיין בקרקע סחף, עם רצועת חולות צרה מאוד לאורך החוף. רכס כורכר יחיד מצוי לאורך החוף, עם סלעי גיר שמבצבצים בקצהו הצפוני של האזור. מספר איי כורכר, שמקורם ברכסים שקועים, מצויים מול החוף. בחוף הכרמל זורמים הרבה נחלים קטנים: דליה, מהר"ל, מערות, אורן, מתלה, גלים, אחוזה, עמירם, טירה, אזוב, שיח, עמיק, לוטם, עליה, שקמונה ואחרים. העיר היחידה הנמצאת ברובה בחוף הכרמל היא טירת הכרמל. כמו כן, מצוי שם חלקה המערבי של חיפה.
בתמונה: נוף חוף הכרמל, כפי שהוא נראה מעתלית, 10.2017
עמק זבולון - הוא מישור קטן המשתרע בין מפרץ חיפה לעכו. הוא נתחם ממזרח על-ידי הגליל התחתון המערבי. אקלים העמק הוא ים-תיכוני (ממוצע של 500-600 מ"מ משקעים בשנה). הוא מאופיין בקרקע סחף, עם כיס חולות רחב לאורך החוף. אין בו רכסי כורכר, אך במזרח העמק קיימות גבעות של קונגלומרט חופי מהפליוקן. נחל קישון, המנקז את עמק יזרעאל ומזרח הכרמל, מפריד בין מפרץ חיפה ועמק זבולון. נחל הנעמן, המתחיל בגליל התחתון, מנקז את עמק זבולון ומפריד בינו לבין חוף הגליל. הערים הגדולות ביותר הן קרית אתא וקרית מוצקין.
בתמונה: נוף עמק זבולון, כפי שהוא נראה משמורת אפק, 3.2011
חוף הגליל - הנקרא גם חוף עכו, הוא אזור צר המשתרע בין עכו לראש-הנקרה. הוא נתחם ממזרח על-ידי הגליל העליון המערבי. אקלים חוף הגליל הוא ים-תיכוני (ממוצע של 500-600 מ"מ משקעים בשנה). הוא מאופיין בקרקע סחף, עם רצועת חולות צרה מאוד לאורך החוף. שני רכס כורכר מצויים לאורך החוף. מספר איי כורכר מצויים מול החוף. עקב קרבת ההרים, גם לחוף הגליל נחלים רבים: יסף, בית-העמק, געתון, שעל, כזיב ובצת - הוא הצפוני בנחלי ישראל הנשפכים לים התיכון. הערים היחידות הן נהריה ועכו.
לספירה זו של אזורים אני נוטה להכניס גם את כף הכרמל, המישור הקטנטן בו נמצאת שכונת בת-גלים, שכל שטחו חצי קילומטר רבוע, והוא מצוי במפרץ חיפה, במנותק מחוף הכרמל. מישור זה בנוי כולו אדמת סחף והוא נמצא בשלמותו בשטח העיר חיפה.
בתמונה: ראש הנקרה, כפי שהוא נראה מאכזיב, 7.2016
אקלים
על אף איך שזה לפעמים מרגיש, מישור החוף אינו אזור חם במיוחד, אלא דווקא מתון למדי, יחסית לאזורים אחרים בישראל. טמפרטורות המקסימום הממוצעות לאוגוסט נעות בין 29 ל-34 מעלות. הטמפרטורות החמות ביותר הן בדרום-מזרח מישור החוף, כאשר צפונה הן יורדות ל-32 וסמוך לים הן לרוב נמוכות אף יותר (29-31). הודות להשפעתו הממתנת של הים, טמפרטורות אלה נמוכות בהרבה מהנמדד בעמקי פנים-הארץ. על-אף עובדות אלה, הלחות הגבוהה (60-70%) האופיינית לחוף יוצרת עומס חום - מדד המשלב חום ולחות, ומתבטא באופן בו אנחנו מרגישים את הטמפרטורות הגבוהות בסביבתנו. בממוצע, מורגש במישור החוף עומס חום בינוני עד כבד כמעט כל יום מיוני עד אוקטובר, ובחלק מימי שאר השנה. זאת בהשוואה למקומות עם טמפרטורות קיץ דומות, אך לחות נמוכה, כמו ירושלים, שם עומס החום בקיץ הוא לרוב קל ואף לא מורגש בחלק מהימים.
מאפיין נוסף שתורם להערכה השלילית של האקלים המקומי היא משרעת הטמפרטורות היומית הקטנה. זה אומר שימים חמים יבואו עם לילות חמים, בעוד לילות ובקרים קריריםהם דבר נדיר בעונת הקיץ.
אם אנחנו מסתכלים על טמפרטורות המינימום הממוצעות בחורף, אנחנו רואים שגם כאן, מישור החוף אינו חם כמו שהיינו מצפים. טמפרטורות אלה נעות בין 6 ל-9 מעלות, כאשר הטמפרטורות הנמוכות ביותר הן במרזבות ובעמקי הנחלים. הן נמוכות משמעותית מטמפרטורות גב ההר, הסמוך ממזרח. עקב הזרימת אוויר קר ממקומות גבוהים לנמוכים, עמקים במישור החוף נוטים לאירועי קרה בלילות חורף, כאשר הצומח מתכסה גבישי קרח ואף המים קופאים בשלוליות קטנות. האוויר הקר גם אחראי לערפילים תכופים במרזבות וסמוך לנחלים. טמפרטורות החורף הגבוהות ביותר הן בסמוך לים ובערים, המהוות איי-חום. יחד עם זה, כמובן שטמפרטורות החורף שלנו גבוהות משמעותית מאשר במרומי ההרים, מה שמתבטא, בין השאר, בכך שהשלג האמיתי היחיד שנרשם במישור החוף (ולא נפטר על-ידי המטאורולוגים כ"ברד רך") התרחש בשנת 1950.
בתמונה: גבישי קרח על עלי בוצין מפורץ, לאחר אירוע קרה בצומת מסובים, 2.2017
ואם כבר במשקעים עסקינן, על אף ההבדלים המשמעותיים בין דרום חוף הנגב (200 מ"מ) לשרון וחוף הגליל (600 מ"מ), תפרושת המשקעים לאורך כל מישור החוף היא ים-תיכונית טיפוסית: כמעט כל הגשם יורד בין אוקטובר למאי, כאשר השיא הוא בינואר, במתואם עם הזמן הקר ביותר. חודשי הקיץ, אבוי, חסרי משקעים כמעט לחלוטין. בצורה אופיינית לאקלים הים-תיכוני, קיימים הבדלים משמעותיים במשקעים משנה לשנה. באירועים החריגים ביותר שנמדדו בתל-אביב, למשל, חורף 1992/3 הניב 1,134 מ"מ (כמו ברום החרמון), בעוד חורף 1998/9 הסתכם ב-243 מ"מ בלבד (כמו בצפון הנגב).
נתוני אקלים לקוחים מתוך: http://www.cbs.gov.il/statistical/aklim162_17.pdf
נתוני אוכלוסיה מתוך: http://www.cbs.gov.il/ishuvim/ishuv2016/bycode.xls
