נתקלתי לראשונה בצמח זה בגיל 14, בשיטוטיי ליד קיבוץ נצר סרני. ראש הגבעה המכוסה עצים אפרפרים, שחשבתי למטע שקדים, התגלה כחורש של שיטה, ממין שלא הכרתי. בטיולי בית-הספר הוצגו בפניי חורשי האלונים של הכרמל והגליל, אך לא הנוף הטבעי הזה, שהסתתר במרחק הליכה מבית-הספר, ושנראה פחות כמו "שוייצריה הקטנה" והרבה יותר כמו "קניה הקטנה". מעט הבנתי כי לפניי אחד מהצמחים המיוחדים במישור החוף, הן מבחינת סיפורו והן מבחינת הנוכחות שלו בנוף.

​

***

​

השיטה המלבינה היא צמח הנפוץ בסוואנות של אפריקה, מהקצה הדרומי עד הסהרה. עם זה, קיימות גם אוכלוסיות קטנות של המין בחצי האי ערב, בלבנון, וכמובן, בישראל. בעוד שבאפריקה זהו עץ גדול, המקשה על פילים וג'ירפות לאכול ממנו, רוב הפרטים בישראל גדלים כעצים קטנים או שיחים. 

עלי הצמח הם מנוצים (מחולקים לעלעלים לאורך ציר), בדומה למיני השיטה האחרים הגדלים בר בארץ. קליפת העץ בהירה ולעתים מכוסה בחזזיות רבות (בייחוד, צבעונית הבוסתן ומפרשית מרושתת). הענפים נושאים שיכים. הפרי הוא תרמיל רחב, קצר ומעוקל. בשונה משיטים אחרות, התפרחות אינן עגולות, אלא מוארכות - דמויות מנקה-מקטרות. על שום צורת התפרחת, המדע מפריד את מין השיטה הזה מהסוג הגדול Acacia, לסוג משל עצמו.

השיטה המלבינה גדלה במספר מקומות בישראל, שהמשותף ביניהם הוא שהם חמים, נמוכים ואינם מדבריים. קיימות אוכלוסיות בשפלה, בעמק הירדן, בגליל התחתון, בעמק החולה ובמישור החוף. מרבית השיטים מרוכזות בפלשת: בין אשקלון לתל-אביב, שם הן צומחות בעיקר בשולי חולות ובגדות נחלים. במרבית האתרים בהם היא מצויה, היא יוצרת נוף של חורש או יער-פארק (שלפעמים מכונה "נוף דמוי-סוואנה"), בו היא כמעט העץ היחיד. בפלשת זהו נוף החורש היחיד ששרד עד היום.

השיטה המלבינה היא אחד מכמה מיני צמחים טרופיים הגדלים בר בארץ, כמו השיזף המצוי וחילף החולות. ייחודה ביניהם הוא בכך, שבישראל היא כמעט ולא מתרבה בזרעים. כל חורשה היא למעשה אוסף של שיבוטים, פרטים זהים גנטית, שמקורם ברביה א-מינית, בהנצה מהשורש. דרך רביה זו היא שהפכה את חורש השיטה המלבינה לנוף ששורד בעוד סביבתו משתנה. מספיק שעץ יחיד מכל החורשה ישרוד, בכדי שהשטח ישוב ויתכסה שיטים תוך שנים ספורות. מצד שני, כשכל השיטים בחורשה זהות גנטית, כל האבקה תהיה בגדר האבקה עצמית. עובדה זו מורידה בצורה משמעותית את הפוריות של ההאבקה, כך שהתרמילים המתפתחים הם מעטים מאוד. 

כיצד נוצר מצב מוזר זה? ההשערה השלטת היא שהשיטה המלבינה בישראל היא רליקט (relict) - שריד מתקופה בה התנאים האקלימיים היו אחרים. באפריקה צומח מין זה באקלימים טרופיים עם גשמי קיץ, וניתן לשער כי הרחיב את תחום תפוצתו צפונה, כאשר בישראל ובחלקים של הסהרה שררו תנאים דומים. התקופה האחרונה בה אלה התקיימו הייתה כנראה הפליוקן (Pliocene), לפני 5 - 3 מליון שנה. אז החי והצומח של ישראל היה דומה לזה של אפריקה. אך מישור החוף היה אז עוד מתחת לפני הים, כך שהחורשות שאנחנו מכירים כיום היו צריכות להיווצר מאוחר יותר. אני משער, כי באחת התקופות החמות יותר של עידן הקרח הנוכחי (מאז סוף הפליוקן) השיטה המלבינה נפוצה מאזורים אחרים בארץ, או ישירות מאפריקה, למישור החוף. בתקופה מסויימת כנראה התקיימה סוואנה של שיטה מלבינה (ומינים אפריקאיים נוספים?) בפלשת וחלקים של השרון. אך לאחר מכן התרחש אירוע צוואר-בקבוק: תקופה של אקלים בלתי-מתאים, שהביאה להכחדה כמעט מלאה של המין בארץ, כך ששרדו פרטים מעטים ומבודדים. כל פרט כזה הפך עם הזמן לחורשה, והחורשות מרמזות לנו על היקף התפוצה של השיטה המלבינה בזמנים עברו. 

החורשות השורדות כיום במישור החוף הצטמצמו ברובן עקב פעילות אנושית, דוגמת החורשה עליה נבנתה תל-אביב, ממנה שורד עץ יחיד ליד מרכז סוזן דלאל. מחורשות אחרות שורדים מקטעים: שלושה מקטעים מבודדים נותרו מהחורשה של רחובות (אחד מהם הוא שמורת שיטה מלבינה ישרש), שני מקטעים מהחורשה הנרחבת של צפון אשדוד (אחד מהם הוא שמורת השיטה המלבינה, אשדוד), ובימים אלה פארק השיטה המלבינה במזרח אשדוד הולך ומחולק לשניים, על-ידי בית-העלמין המקומי. על אף שחורשות שיטה מלבינה קיימות קרוב מאוד למרכזי אוכלוסיה - דוגמת אשדוד, אשקלון, רחובות ויבנה - המודעות אליהן קטנה יותר מלנופים מאויימים אחרים, כמו שלוליות חורף וחופי ים. 

​

מספר קטן של חורשות, אמנם, זכה להגנה, בתחומי שמורות ופארקים. שם מהווה השיטה המלבינה "מין מטריה" שהגנה עליו שומרת על מינים נוספים האופייניים לחולות, קרקעות חמרה וגדות נחלים, דוגמת שום תל-אביב ומריון החולות.

​

החורשה הראשונה שגיליתי, ליד נצר-סרני, הייתה שמורת השיטה המלבינה ישרש. חזרתי אליה פעמים רבות במהלך עשרים השנים האחרונות, וכל פעם גיליתי מגוון מינים עשיר ומפתיע. זוהי שמורה מוצעת, שלא זוכה לכל הגנה, וסובלת היום מהשלכת פסולת, שחיקה על-ידי רכבי שטח ושריפות. בשנת 2018 ערכנו ביו-בליץ בשטח השמורה, לשם העלאת המודעות אליה, במטרה שפנינה זו של מישור-החוף תישאר גם לדורות הבאים. 

​