במבט ראשון קשה להאמין: לפנינו מין האב של החסה התרבותית. עליו הקשיחים, הקוצניים, בעלי צורת החץ הקלה לזיהוי, לא נראים אכילים. מה גם שהצמח מכיל חלב רעיל ומר מאוד. כל התכונות הללו הספיקו להתנוון בחסה התרבותית, מאז ביותה באזורנו, לפני כ-5,000 שנה. עם זאת, כשמגדלים חסה תרבותית מעבר לשלב שושנת העלים, עולה גבעול פריחה מסועף, המזכיר את מורשתה הקדומה.

חסת המצפן היא עשב חד שנתי, הפורח בקיץ ובסתיו, כאשר רוב העשבים בשדה יבשים. היא נפוצה בכל סוגי הקרקעות, במיוחד בשטחים מופרעים. נטייה זו לצמוח בשטחים מופרעים משותפת לעוד צמחי תרבות שבויתו במזרח התיכון, ורומזת על כך שהאדם החל להשתמש בהם כי היו עשבים שוטים שצמחו בקרבת הבית. גם בעיר המודרנית לא קשה למצוא אותה, בחצרות מוזנחות וסדקים במדרכה. לצמח גבעולי פריחה גבוהים, שבתנאי גידול נוחים יכולים לעלות על שני מטרים בגובהם. התפרחות מגלות לנו כי מדובר בצמח ממשפחת המורכבים, בדומה לסביון והחרצית. החפצים לראות את התפרחת צריכים לצאת מביתם מוקדם, שכן אלה פתוחות רק לזמן קצר בבוקר. קרקפות הזרעים דומות גם הן לאלה של הסביון: הזרע מצויד במצנח, המסייע בהפצה באמצעות הרוח.

שני צמחים הקרובים לחסה והמועדים לבלבול, הם מרור הגינות (Sonchus oleraceus) ואזנב מצוי (Urospermum picroides). שניהם צומחים באותו בית-גידול, אך לשני המינים עלים רכים וכפופים מעט, בעוד לחסת המצפן עלים קשיחים השומרים על צורה שטוחה. בקרקעות כבדות צומחת חסת המצפן לצד מין נוסף: חסה רותמית (Lactuca saligna), שתפרחותיו מובחנות בזכות זירי האבקנים החומים ועליו מזוהים בזכות אונות בבסיס העלה, הצמודות לגבעול.