​

הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": עטלפון לבן-שוליים (Pipistrellus kuhlii), אשף מצוי (Tadarida teniotis) ועטלף פירות (Rousettus aegyptiacus).

​

אני, שהתקנתי פוחלץ \ מעורו של עטלף פירות;

שטיילתי תחת ראשל"צ \ וזחלתי בתוך צינורות;

אני, שחבשתי חמור \ וגידלתי כמה קרפדות;

לא מסוגל לפתור \ משוואה לחמש יחידות.

​

- א. ארמיאץ', 2003

​

​

מצאתי את הפגר הטרי שלו ביציאה מבית-הספר. חזרתי מאוחר יותר לקחת אותו ובאותו ערב, שהיה ערב שבת, סגרתי את דלת חדרי ופחלצתי אותו. ממש כמו ש"חובב הטבע" של דארל הבטיח, פשיטת העור הייתה קלה. העור היה מחובר לגוף רק בקצות הגפיים ובראש. את השאר הוצאתי דרך חתך בגחון, כאילו פשטתי סרבל. מאוחר יותר באותה שנה אתנסה בעור של ביצנית, ואגלה שהוא עדין בהרבה ומחובר לגוף באלף מקומות. העטלף הגדול בהחלט היה מקום טוב למתחילים.

מילאתי את הגוף בצמר גפן, יישרתי אותו בחוט נחושת ותפרתי את הפתח. הצבתי אותו בתנוחת שינה ותליתי בתחתית בארון. למה בתחתית? כי שאר החדר שלי עוד היה מוזיאון ימי בעת ההיא, וכל הרכש היבשתי היה צריך להיות במיקומים לא בולטים. הפוחלץ היה תלוי אצלי במשך שנה, עד שהיה בלתי ניתן לזיהוי, מידיהם של חרקים. זרקתי אותו, אבל לעטלף הפירות שפחלצתי בכיתה ט' עדיין היה חלק חשוב באישיות הססגונית בה התהדרתי שלוש שנים מאוחר יותר, בעת כתיבת השיר המצוטט מעלה.

עטלפי פירות מופיעים יותר מפעם בשיר ההוא, כי גם פגשתי אותם כשזחלתי בתוך צינורות. הצינורות היו מנהרות הניקוז של נס-ציונה, אותן חקרנו עם חברים. חלקן הכילו מושבות קטנות של עטלפים, שאהבו ללון בפירים של מכסי הביוב, ישירות מתחת לרגלי העוברים-ושבים. זה אחד מסודות ההצלחה של עטלף הפירות שלנו. הוא חי בכל מקום חשוך. ראיתי מושבות במערות טבעיות, בחניונים תת-קרקעיים, במנהרות, בחורבות ובבארות (כולל הבאר ב"פרדס הרצל" המפורסם של באר יעקב). גודלם וצורת ראשם מונעים בלבול עם עטלפים אחרים בארץ.

העטלפון לבן-השוליים יותר קשה לזיהוי, אך זהו עטלף החרקים הנפוץ במישור-החוף, וגם הקטן ביותר. הוא גם היחיד בין עטלפי החרקים שלנו שלא מקנן במערות, אלא בחללים קטנים. לפיכך, שהוא המין היחיד שמקנן בתיבות העטלפים שמתקינים בפארקים בגוש-דן. מקום קינון מעניין שראיתי הוא חורי הפגזים בחורבת חסן סלמה בבאר-יעקב. כאשר יגיעו סופסוף לשמר אתר מורשת זה, חשוב לזכור להותיר את החורים במקומם - ולא רק עבור ערכם ההיסטורי.

האשף המצוי הוא העטלף השלישי הכי נפוץ במישור-החוף, והוא גם מהקלים לגילוי, שכן הסונר שלו נשמע לאוזן האנושית, בדמות צפצוף גבוה, כמו צליל של טלוויזיה מושתקת בלילה. אם עטלף הפירות הוא מין של רחובות וביבים, והעטלפון נפוץ בטבע ובפארקים, את האשף הכי כדאי לפגוש בשדה, גם עקב כך ששם שורץ מזונו, ובנוסף בגלל השקט, המקל על איתורו.

מי שמגיע לסיורים עם גלאי עטלפים יכול לקלוט גם קריאות אולטראסוניות ולזהות מינים נוספים, אך עבור החובב המתחיל, זוהי החבילה הבסיסית: שלושת העטלפים שהכי סביר לפגוש (ולזהות).

***

מה גיליתי כשציירתי:

אני לא חושב שציירתי עטלפים מאז שהמצאתי את עטלפי האי הדמיוני "אגע" בגיל 12. אני עדיין זוכר את שמותיהם בשפה הגושלנדית שפיתחתי. היה מוזר לחזור לעטלפים אחרי כל הזמן הזה.

גיליתי כמה שונה גופו הגדול של עטלף הפירות מגופיהם הקטנים של עטלפי החרקים. הראשון נראה כמו יונק נורמלי עם כנפיים, בעוד האחרים הם כמו דבורים משונות, גוציות ופרוותיות. גם הראשים של העטלפים כה מוזרים. לכן מדענים רבים חשבו שעטלפי הפירות והחרקים התפתחו בנפרד. מעדויות מולקולריות - זה לא נכון.

שכחתי שלעטלף הפירות כמעט אין זנב.

צפיתי את הצפיר (החלק המוזר באמצע האוזן) של העטלפון, אבל אונות האוזן המשונות של האשף הן חדשות לי. מעניין היה גם לגלות שלעטלפים ככלל יש נחיריים צינוריים הפונים לצדדים, כמו לקופי העולם החדש. זה מזכיר כמובן את זה שבעבר החשיבו את העטלפים לקרובים שלנו, הפרימטים.

ואתם יודעים מה? אני עדיין לא יכול לפתור את המשוואה ההיא.