לעומת בעלי-החיים האחרים בהם אנו נתקלים בחיי היום-יום, השלשול נראה כיצור מאוד פשוט. גופו האדמדם הוא חסר גפיים או כסות נראית-לעין, והפתח היחיד בראשו הוא פה קטן וחסר לסתות. חזות זו היא מטעה.

השלשולים שייכים למערכת התולעים הטבעתיות - קבוצה אשר רוב המינים בה הם תולעים ימיות. קרוביו הרחוקים של השלשול, שעדיין חיים בים, יכולים לעזור לנו להבין כיצד נראו אבות השלשולים: רבים מהם מצויידים בעיניים, לסתות ומחושים, גופם מכוסה זיפים ולאורכו בליטות רבות המשמשות בדומה לרגליים. אבות השלשולים איבדו איברים אלה כהתאמה לחושך והצפיפות הכרוכים בחיים בתוך הקרקע*. המבנה הפנימי של השלשול נשאר מורכב ובעל איברים  מוגדרים. מסיבה זו, כאשר חותכים שלשול לשני חצאים, סביר להניח ששני החצאים ימותו (אך לפעמים החצי האחורי מצמיח ראש חדש...). האגדה על כך ששני החצאים יתפתחו לשלשולים נפרדים מגיעה מבלבול עם התולעים השטוחות: מערכה אחרת, בעלת אנטומיה פשוטה בהרבה, בה יש מינים המתרבים בחלוקה.

​

במישור החוף ניתן לפגוש מספר מיני שלשולים ותולעים בנות סוגים קרובים, אך קשה להבחין ביניהם. כל המינים חיים בקרקע וניזונים מחומר אורגני נרקב, בייחוד עלים. חלק מהמינים חופרים מחילות קבועות. שלשולים נחשבים לבעלי-חיים מועילים מאוד, המאווררים את הקרקע במחילותיהם ומפרקים חומר אורגני. בנוסף, הם משמשים מקור מזון לחיות רבות, החל בחלזונות טורפים וכלה בשחרורים וחדפים.

​

בדומה לחלזונות יבשה, שלשולים הם דו-מיניים וברוב המינים קיימת הזדווגות והפריה הדדית, בעוד מינים אחרים נוהגים ברביית בתולין. זמן מה אחרי ההזדווגות, מפריש השלשול שק רירי מתוך טבעת הבגרות שלו - היא הטבעת המעובה הממוקמת קרוב לקדמת גופו של השלשול. השלשול אז מטיל את הביצים ופולט את הזרע שאגר מההזדווגות, לתוך השק הרירי. 

​

בתקופה בה התחלתי לעסוק בגינון התוודעתי למספר הרב של שלשולים בחיים באדמה, ובייחוד באדמה לחה. אז גם יצא לי לבחון בעלי-חיים אלה מקרוב. מכיוון שכסות הזיפים על גופם דלילה מאוד ודפנות גופם דקיקים, אפשר להבחין בתנאי שדה באבריהם הפנימיים. בין השאר, קל לראות את מערכת הדם, הדומה לשלנו בכך שהיא סגורה (בשונה מחרקים, למשל) ואדומה מהמוגלובין. ניתן לראות את את הדם זורם בעורקים הראשיים, בפעימות קצרות, הנובעות מלבבותיה הפשוטים של התולעת. כל זאת, בעודה חיה ושלמה בידך.

​

* (תהליך דומה, אם כי פחות קיצוני, עבר החולד)