גני הטבע, אבו-כביר
מלבד הטבע עצמו, היו לי בנעוריי שני עזרים חשובים בהכרת החי והצומח של ארץ ישראל. העזר הראשון היה אנציקלופדיה בשם הנ"ל, בעוד השני היה גני הטבע באבו-כביר: גן זואולוגי וגן בוטני, שהתחילו כשייכים לאוניברסיטת תל-אביב, אך כשהכרתיהם שירתו את בית-הספר לטבע, בו אמא שלי עבדה.
גני הטבע היו ממש כמו חומר נלווה לאנציקלופדיה. הייתי יכול לקרוא את מה שכתוב בה וללכת לראות את היצורים במציאות.
הגן הבוטני הציג את צומח ישראל לאזוריה. בהיעדר רכב, לא הייתה לנו בשנות ה-90 יכולת רבה לחקור את הארץ. החורש החשוך, עם עצי האלון והאדר, המפל המטפטף עם שיערות השולמית והשחרירים, האגמים עם עדשת המים וגומא הפפירוס, בריכת החורף עם נורית המים - הכרתי את כולם בשוטטות אחר שוטטות בשבילי הגן הבוטני. אלון התבור עם ספלוליו הענקיים, הדולב המזרחי עם צמרתו הגבוהה, שיח-אברהם עם גזעיו הסבוכים - אלה זכורים לי לראשונה משם.
אחר-כך הייתי הולך לגן הזואולוגי. הייתי עובר את שער הברזל הירוק עם הדלת הקטנה הקבועה בו, קונה טוסט בכניסה, ומשקיע שעה או יותר במעבר עקבי על הכלובים - אחד אחרי השני. זה עדיין הגן הזואולוגי החביב עליי. אולי זה כי הוא הציג כמעט רק חיות מישראל, או כי הוא היה קטן ואינטימי, או כי היה בו מאמץ לייצג מגוון מינים גבוה. כנראה זה בעיקר כי ביליתי בו את ילדותי - את הימים בהם במקום ללכת לבית-הספר, הלכתי עם אמא לעבודה.
הייתי מתחיל מביתן החרקים, עם מושבת הנמלה האורגת, הכוורת השקופה וטרריום הארבה. אז הייתי ממשיך אל ביתן הזוחלים, בו הכרתי את הנחשים השונים של הארץ. הייתי חולף במהירות על כיתת הלימוד ומגיע למכלאות החוליות, עם הפסמונים ועם הכוח. הייתי עובר על הבריכה עם קיר הזכוכית (הנטה הייתה הדיירת החביבה עליי) וממשיך לסוללות הכלובים, בהם היו מגוון עופות ויונקים שראיתי בספרים ומעולם לא ראיתי בטבע - אבל ידעתי שהם שם! זו הייתה הגאווה הלאומית שלי, להכיר את המינים המופלאים שמאכלסים את ארצנו!
היה שם את אברם, העורב השחור (שידע להגיד את שמו), את האזור המופרד מהציבור, בו היו מכלאות התנינים וכלובי הנשרים, את מכלאת החזירים ממנה החזירונים היו יוצאים לשוטט בחופשיות בגן. שם התוודעתי לקיומו של חתול הביצות ושועל הפנק. ואז כמובן היו את כל החיות שחיו ללא כל מכלאה: הצבאים, החסידות, העגורים, השקנאים. הם היו מסתובבים ומתקשרים עם הקהל, וכשהתעייפו, היו נסוגים אל "אזור מנוחה לחיות", שהיה מחוץ לתחום למבקרים. יותר מכל הפליאו אותי האנפות והמגלנים, שלא היו קצוצי כנפיים כלל, אך הגיעו אל בריכת העופות האמצעית מיוזמתם, ונתנו לנו להתקרב אליהם ולהביט בהם, כאילו השתייכו לחי בגן.
בסוף הייתי מגיע אל פינת הליטוף (הראשונה שהכרתי!) ואל ביתן חיות הלילה, בו שמרו על סדר יום הפוך. שם פגשתי בקיפודים ומריונים, חדפים ועטלפי פירות. פעם נשארתי בגן הזואולוגי לאורך זמן, כך שהאורות בביתן חיות הלילה התחילו להידלק - וזה היה סימן לכך שסוף היום מתקרב.
יש הרבה מה להגיד בעד ונגד גני חיות. אני מרגיש שהגן הזואולוגי היה שם כדי ללמד ולהדריך אותי ולהפוך אותי לשומר טבע טוב יותר. אני מקווה שמקומות דומים יהיו זמינים עבור חובבי הטבע של העתיד, כך שיוכלו להכיר את חיות הארץ מגדולה עד קטנה, דרך הסורגים וגם בלעדיהם.
ספרו אם יש לכם זכרונות מגני הטבע, או אם גדלתם על גן זואולוגי אחר.
אבו-כביר, תל-אביב, 5.2006