החרשנית (.Philoscia sp) היא סרטן יבשה קטן הדומה לטחבית, אך בעל גוף צר וגלילי יותר. שמה מגיע לה מבית-גידולה: החורש הים-תיכוני, וליתר דיוק, שכבת העלווה והרקבובית שבקרקעיתו. בהיותה פרוק-רגליים קטן, גם עץ אחד יכול להוות "חורש" מתאים בשבילה, וניתן למצוא אותה תחת חרובים בודדים ואף תחת שיחים גדולים של אלת המסטיק.
את זאת מצאתי תחת החרוב השמור שבאתר הבנייה - היא, ויצורי חורש רבים אחרים - שרדו את כל התהפוכות שמחוץ לחרוב, מוגנים בעלווה מתחת לעץ.
***
עכשיו חשבו מה היה קורה אם היו מחליטים לכרות את החרוב ולשתול חדש במקומו. כעבור עשרים שנה היה שם עץ באותו הגודל, אבל המערכת האקולוגית הייתה צריכה להיבנות מאפס, ולא מעט מהמינים שחיו בחרוב הזה פשוט לעולם לא היו חוזרים.
היום רווחת ההנחה, כאילו ניתן לשחזר בתי-גידול טבעיים. לוקחים שטח מופר, מפנים ממנו את הצמחייה, זורעים מינים מקומיים יפים ומעבירים פקעות ושתילים לפי מה שהיה אמור להיות באזור. וזהו. טופחים על הגג של בית-הגידול: "כמו חדש!". שיקום כזה שקול ללקחת עיר שהופגזה (נגיד, בודפשט במאה ה-20), לשטח אותה לחלוטין, על תושביה, כדי להיפטר מההריסות; לבנות העתקים סבירים של עשרת אתרי התיירות העיקריים; ולתת לשאר להתמלא מעצמו, על-ידי מי שיגיע מבחוץ. מובן לכולם שבודפשט מופגזת ללא טירות וארמונות היא עדיין עצמה, בעוד שהטירות והארמונות ללא השאר הם לא בודפשט (מקסימום לאס וגאס). איפה הרחובות? איפה המבטא? איפה התרבות? איפה המסורת? איפה המשפחות העתיקות של העיר?
כך אני מרגיש לעתים לגבי סביבות משוחזרות, בהן נטעו חרובים וזרעו תורמוסים. איפה החרשניות? איפה הכרכריות? איפה הגמצוצים? איפה כל אותם דברים שעוד לא גילינו ששייכים לבית-הגידול הזה?
הרי היכרותנו את עולם הטבע אינה גדולה מההיכרות של תייר עם בודפשט, ואין שום ציפיות הגיוניות שנוכל לבנות "בודפשט" חדשה.
טוב עשו שהשאירו את החרוב ההוא. טוב יעשו אם יתנו לבתי-הגידול הטבעיים להתקיים וימצאו איך לעבוד סביבם, במקום להרוס אותם ולתת למחלקת הגינון להחליפם במראית עין של חורש ובתה, כאילו היו אומרים "בודפשט? בטח! הייתי שם שבוע. אני יכול לבנות לך אחת!"
כפר-סבא, 2.2021