על כתפי ענקים.
המאינה המצויה (Acridotheres tristis) היא ציפור שיר ממשפחת הזרזיריים, שהובאה לישראל ממזרח אסיה והפכה לנפוצה בשני העשורים האחרונים. אחד מסודות ההצלחה של המאינה הוא חוסר הבררנות שלה, בכל הנוגע למזון, לבית גידול ולמקום קינון. מבנים אנושיים משמשים לקינון מאינות בהצלחה רבה: פנסים, גגות, עמודי חשמל - כל דבר בו יש כוך להטיל בו ביצים. לעתים אלה מקומות גבוהים, מתכתיים ולא-מזמינים למראה. לאחרונה אף ראיתי מאינה צוללת במורד צינור מתכת אנכי שלא היה רחב ממנה בהרבה. איך היא יוצאת ממנו, איני יודע.
המאינה בתמונה הקימה קן על אחד ממכשירי המעקב הגדולים הנראים כמו רובוטים על עמוד ארוך, ושמוצבים בצדי כבישים. הנוף משם בוודאי מרהיב.
צומת מסובים, 6.2017
***
בדיעבד, לא הייתי צריך להיות מופתע כשראיתי את השרקרקים (Merops apiaster) במתח מתמיד בנוכחות המאינות (Acridotheres tristis), לפעמים מאיימים ופעם אף ממש תוקפים! קני השרקרק יכולים להתאים למאינה, ולה אין בעיה להשליך את תוכנם הישן.
המאינות הן בעיה רצינית עבור עופות רבים, אבל חומרתה אינה אחידה. עוף פולש זה מתרכז בישובים וסביב מבני אדם, והופך נדיר יותר ככל שמתרחקים מהם. שמורת טבע עם שוליים רחבים ובלי כבישים העוברים דרכה צריכה בתיאוריה לקיים ליבה דלת מאינות. הבעיה שלנו במישור-החוף היא שהטבע קטן ומקוטע: קינוני שרקרקים צמודים לחופי רחצה, גבעות כורכר מבודדות במרכז העיר, חולות הכלואים באמצע מחלפים. איבוד החיץ בין העיר לטבע חושף את האקולוגיה השברירית של שמורותינו הקטנות לאקולוגיה הקורוזיבית של הנוף האורבני. ואנחנו ממשיכים לכרסם באזורי חיץ אלה.
לאחרונה דחו את ההתנגדויות הרבות שהוגשו לבניית רובע חדש במזרח רחובות, שיחתוך נתח שמן ממרחבי-רחובות. כביכול, שתי השמורות של מרחבי-רחובות נותרות שלמות בתסריט הזה, אבל הן עתידות לאבד את החיץ שלהן, ולהיות חשופות למאינות וגורמים הרסניים אחרים.
אני חולם על האפשרות של חיים שלנו לצד הטבע, בלי לפגוע בו. עד שהאדם המודרני ילמד לעשות זאת, נצטרך להפריד בין השניים, ממש כמו שצריך להפריד בין השרקרק למאינה.
הרצליה, 4.2021
***
ביצים של מאינות מצויות (Acridotheres tristis) הן בצבע טורקיז עדין, קצת כמו מדי בית-חולים.
הצבע מגיע מפיגמנט בשם ביליורדין (billiverdin), חומר שמקורו בפירוק המוגלובין, והמעניק מצבעו הכחול-ירוק גם לחרקים רבים.
אבל בשביל מה הצבע הזה טוב?
כאן החוקרים חלוקים בדעותיהם. יש שטוענים כי בתנאים מסויימים, גם כחול יכול להיות צבע הסוואה. אחרים אומרים כי ביליורדין הוא חומר יקר מבחינה מטבולית, ושבכך שהנקבה צובעת את ביציה בכחול, היא מסמנת לזכר כי היא נקבה "איכותית" ששווה להשקיע בגוזליה.
ההיפותזה החביבה עליי היא "השערת הסחיטה": גם כאן הנקבה מעוניינת למקסם את השקעת הזכר בצאצאים, אך הצבע הכחול נועד לא לעיני הזכר, אלא לעיני טורפים. כדי שהביצים הבולטות לא יהיו חשופות ופגיעות לטריפה, מישהו צריך לדגור עליהן כל הזמן. זה מאלץ את הזכר להגיע ולהחליף את הנקבה ברגע שהיא עוזבת את הקן - מה שאולי היה פחות דחוף אם הביצים היו, נגיד, חומות ומנוקדות כביצי דוגרי קרקע.
יכול להיות שבסוף יתגלה כי צבע הביצה הוא בכלל פועל יוצא של איזה יתרון אחר שהביליורדין מעניק, ושכל התיאוריות שהוזכרו לעיל הופרחו באוויר ללא ביסוס במציאות.
כפר-סבא, 5.2022
***
אם מביטים ברמזורים התלויים מעל הכביש, נמצא שלעתים יש חור בעמוד המתכת המחזיק אותם, בגודל המתאים לקינון של מאינה (Acridotheres tristis). זה כאילו פיזרנו בכל העיר תיבות קינון עבור הפולש הכי גרוע שלנו.
למאינות לא אכפת מהרעש והעשן. ההורים ממשיכים להביא מזון לגוזליהם גם כשאדום וגם כשירוק. אחרי הכל, מוטל על הצאצאים להגיע לגודל מלא תוך 24 ימים. בתמורה לאוכל, מייצרים הגוזלים חבילת צואה (fecal sac) - גוש ג'לטיני לבן המכיל את הלשלשת. ההורה התורן לוקח את החבילה (בתמונה) ומרחיק אותה מהקן, בדרכו לחפש עוד מזון.
כפר-סבא, 10.2019
***
הכירו את פרחח, פרחון המאינה המצויה (Acridotheres tristis) המתגורר מול הבית שלי. מצאתי אותו לפני שבוע, בלילה, עומד על פילדנדרום בחצר שליד הפיצוציה. הוא נראה אדיש למדי, אולי פגוע אחרי שנפל מהקן. לא חשבתי שישרוד הרבה, אך ביום רביעי פגשתי אותו שוב, משוטט על המדרכה ליד הפיצוציה, באחד החלקים העמוסים ביותר של כפר-סבא. בפעם הזאת הוא היה ערני, לא נתן לי להתקרב, והיה מלווה בהוריו. היום (שבוע מהמפגש הראשון), פגשתיו שוב - רודף אחר הוריו ודורש מזון. ברור שאינו יכול לעוף עוד ונראה שהוא משוטט בתחום מוגבל של כמה עשרות מטרים רבועים, בשטח שבו יש סיכוי שווה להיאכל על-ידי חתול ולהידרס על-ידי מכונית. כעת הוא קצת פחות גוזל וקצת יותר מאינה, ואני חושב שאם ישרוד עוד שבוע, הוא יתחיל להתנסות בתעופה.
פרחח הדגים לי יפה את העצה הנושנה "אל תאספו הביתה גוזלים שנפלו מהקן". אם ההורים עוד בסביבה, הם ידאגו לגוזל יותר טוב משאתם יכולים. ואם הם לא, או שהגוזל חולה: הוא צריך טיפול של אנשי מקצוע. מכל מקום - כשההורים שלך מאינות, כנראה שאף אחד לא יתעסק איתך, גם אם אתה עדיין דומה לכדור פלומה טעים.
כפר-סבא, 6.2021