לא פעם שמעתי את הטענה כי שמירת טבע במישור-החוף צריכה להיעשות על-ידי בוטנאים, שכן ערכי-הטבע הנשמרים אצלנו הם יותר אירוסים ופחות יעלים. שמורות העציץ שלנו לרוב קטנות ומבודדות מכדי לקיים בעלי-חיים גדולים וסקסיים. אבל שמורות העציץ בהחלט מגינות על בעלי-חיים, ובמיוחד על מיני חרקים התלויים בבתי-הגידול של החולות, החמרה והכורכר, ובצומח המיוחד שלהם. תנשמית יהודה (Acronicta aceris), עם שיערה הצהוב, בולטת בגבעות הכורכר החורפיות. מזון הזחלים הוא סירה קוצנית, המצויה בשפע בשמורות, אך נעדרת מהעיר או משדות בור עזובים.
אז אולי מישור-החוף הוא מקום פחות טוב לראות בו יונקים גדולים, אך לזואולוגים בהחלט יש מה לעשות בו. צריך רק להביט בשטח מקרוב.

גן לאומי גבעות נס-ציונה, 1.2010
***

כשאנחנו יוצאים לאחו, במיוחד בעונת החורף, אנחנו יכולים לפגוש מגוון זחלי פרפראים. רבים מהם קלים לזיהוי, עם צורותיהם וצבעיהם הבולטים. הזחלים הנפוצים ביותר הם כאלה שתזונתם כוללנית (כמו דובון הקורים) או שצמח המזון שלהם נפוץ מאוד (כמו טוואית הארכובית). ויש גם זחלים שכנראה לא נפגוש באחו. תנשמית יהודה (Acronicta aceris) היא עש שזחליו ניזונים בארץ בעיקר מסירה קוצנית. מכיוון שצמח זה מוגבל במישור החוף בעיקר לכורכר קשה, תפוצת התנשמית באזורנו היא כתמית.
זאת כמובן רק דוגמה אחת. מגוון מינים גבוה של צמחים מקומיים משמר מגוון מינים גבוה של חרקים ויצורים אחרים. זאת אחת הסיבות לכך שלא כל השטחים הפתוחים נולדו שווים. פארק, גם אם ניטעו בו כל צמחי הבר המקומיים, לעולם לא יהיה עשיר כמו שטח בר אמיתי. אנחנו חייבים לשמור על שטחי הטבע המעטים שנותרו לנו, כי יש דברים שלא נוכל להחזיר אחרי שאבדו.

פארק גבעות הכורכר, נס-ציונה, 1.2020