השנה הייתה 1997 כאשר ניגשתי לאחת הבריכות הקטנות בגן הבוטני של אבו-כביר והבחנתי בכך שעדשת-המים המכסה אותה אינה עדשת-מים כלל, אלא צמח מוזר מאוד: קטנטן וצף כמו עדשת-מים, אך מסועף ומכוסה קשקשים. זה היה המפגש הראשון שלי עם האזולה השרכית (Azolla filiculoides).
שמו העברי של צמח זה קצת מטעה, כי משתמע ממנו שהוא דמוי שרך, בעוד האזולה היא בעצם שרך אמיתי.
האזולה שייכת לסדרת הסלבינאים (Salviniales), יחד עם שרכי מים אחרים, דוגמת הסלביניה (גם היא פולשת בארץ) והמרסיליה (הצומחת בר בחולה). אזולות קיימות לפחות מאז הקרטיקון, ומאובניהן נמצאו ברחבי העולם (כולל ישראל), אך האזולה השרכית, הגדלה היום בארץ, היא פולשת מאמריקה הטרופית.
על אף גודלה המזערי, לאזולה השפעה רבה על סביבתה. היא מכסה מקווי מים ומשנה את תכולת החמצן שלהן. בזכות כחוליות החיות על-פני האזולה, צמח זה מקבע חנקן ביעילות ומעשיר בדרך זו את המים והקרקע בחומרי מזון. אבל ההשפעה הגדולה ביותר של האזולה על העולם התרחשה כנראה לפני 49 מיליון שנה, כאשר אוקיאנוס הקרח הצפוני עוד לא היה קפוא, ומי הים שלו היו מכוסים שכבה של מים מתוקים (כמו בים הבלטי של ימינו). עדויות מאובנים מצביעות על כך שבכל קיץ היה האוקיאנוס מתכסה אזולה. כל חורף הייתה האזולה מתה ושוקעת לקרקעית. מחזור זה נמשך לאורך כ-800,000 שנה, כאשר בסופו הפך האוקיאנוס קר מדי, והתנאים לא התאימו עוד לגדילת השרך.
הדבר המעניין ביותר בסיפור, הוא ההשערה המקובלת בדבר הסיבה להתקררות: האזולה סילקה מהאטמוספרה כמות גדולה של פחמן, והטמינה אותה בסלעי המשקע. משערים כי זה היה מספיק כדי להפר את אפקט החממה, ולהתחיל בהתקררות, שתוביל לבסוף לעידני הקרח (באחד מהם אנחנו נמצאים עכשיו).
אולי בעתיד בו נתיך את כל הקרחונים תשוב האזולה לפרוח לחופי שפיצברגן, ואולי היא אף תתקן את הנזק האקלימי שעשינו. אבל אנחנו לא נהיה שם כדי להודות לה.
בינתיים, בזמן ביקורי האחרון בגן הבוטני, מצאתי באותה בריכה כמה פרטים של אזולה - צאצאים לאזולה הראשונה שלי מ-1997, ואולי אף לאזולה של 49M לפנה"ס.
תל-אביב, 7.2023