הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": בלפס (.Blaps sp)
הסיפור הטוב ביותר על הבלפס מגיע מידידי ועמיתי למקצוע, שלמי אהרון.
לפני כמה שנים, כאשר שלמי היה מדריך בבית-ספר שדה ניצנים, הוא נהג להראות לחניכיו את הבלפס: שחרורית גדולה ומרשימה, המתגוננת מטורפים בהפרשת קינונים (Quinone), חומרים אורגניים בעלי טעם וריח חריפים ודוחים. באחת ההדרכות, עם כיתה של תלמידי תיכון, זמן קצר אחרי שהכיר את החיפושית המדוברת למודרכים, נחרד שלמי לשמוע זעקות מצוקה שבקעו מהקצה השני של הקבוצה. שלמי רץ לכיוון הקולות, מוכן לטפל בהכשת נחש או עקיצת עקרב, אך במקום זאת גילה תלמיד אחד שהיה עסוק בלירוק ולקלל על הרצפה, בעוד חבריו מתגלגלים לצדו, אבל מצחוק.
לשאלתו, ענה מי מהם שהיה במצב לדבר, כי סיבת התקרית הייתה התערבות על סכום ניכר של כסף, בעקבותיה הסכים אחד התלמידים לאכול את הבלפס, אך לא עמד במתקפה החושית שהגיעה בעקבות הפרשת הקינונים. החיפושית הלעוסה נחה, גוססת, על החול.
לאחר שווידא שאיש לא זקוק לטיפול רפואי, חזר שלמי לקדמת הקבוצה, במחשבה שהלקח נלמד. עם זאת, דקות ספורות לאחר-מכן שוב שמע צעקות. כשחזר אל הקבוצה הבעייתית מאחור, פוחד לגלות מה עשו הפעם, גילה שלמי את אותו התלמיד מקודם, מתווכח בקולי קולות עם אחד מחבריו.
"המדריך" - התלונן התלמיד לשלמי - "הוא לא מוכן לשלם לי!"
על כך חברו השיב - "ירקת אותה. העסקה מבוטלת!"
___
מסופר מזיכרון ומנוסח ברשיון אומנותי. אבל באמת קרה.
מה למדתי כשציירתי: רגליים של בלפס הן ממש רחבות ופחוסות! וגיליתי שבהרבה מהתמונות, פיסת הרגל שלהן ("כף הרגל") קבורה בחול, כך שלא רואים את הציפורניים המרשימות.
בנוסף, בתור גותי בדימוס, אני מאוד נהנה לצייר חיות שהן שחור על שחור. פרוקי-הרגליים בהחלט מזמנים לי הרבה הזדמנויות לכך.
***
אתמול הבטחתי שאכתוב על עוד מחקר של טוהקו קאופמן (Tohko Kaufmann) וכעת הגיע הזמן לקיים:
בשנת 1964, כאשר טוהקו שלנו הגיעה לחופשה בישראל, היא ערכה, בסיועו של מורנו ורבנו פנחס אמתי, מחקר קטן על בלפס הרכסים (Blaps polychresta), מין מדברי הנוהג להתגודד במספרים גדולים במקומות מסתור.
מין זה לא חי במישור-החוף, אך יש לנו מיני בלפס אחרים (כמו זה שבתמונה), ואף כי הם אינם מתגודדים במאותיהם, הם עדיין מחפשים את בני מינם בצורה דומה.
שחרוריות בלפס משוטטות ומשחרות מזון מזמן השקיעה, עד הזריחה. בבוקר הן מחפשות מקום מסתור, לעתים בדמות אבן, ונאספות שם במספרים גדולים. קאופמן ביקשה לבדוק את הגורמים שמושכים את החיפושיות למסתור אחד ולא לאחר. היא מצאה כי לאבנים תחתיהן הייתה התגודדות היה ריח אופייני, שנבע מהפרשות הבלוטה האנאלית של החיפושית. הפרשה חריפה זו ידועה כמשמשת להגנה מפני טורפים.
בברירה בין שתי אבנים ללא ריח, הבחירה הייתה באבן הגבוהה יותר (כנראה כי זו מבודדת טוב יותר מהחום בחוץ). כאשר תחת אבן אחת הונח צמן-גפן שהיה ספוג בהרבה הפרשה של חיפושית שנלכדה, אף בלפס אחרת לא התיישבה תחת האבן. כאשר, למחרת, הריח נחלש, חיפושיות הסכימו להתיישב תחת האבן.
אז החוקרת חזרה על הניסוי, אך הפעם השתמשה בצמר-גפן עם מעט מאוד מההפרשה. התוצאה הייתה אחרת לחלוטין: הבלפס נמשכו במובהק לאבן עם הריח, והתגודדו תחתיה. הן אפילו בחרו באבנים פחות איכותיות, כל עוד יש להן ריח של שחרוריות אחרות.
הרעיון של שני מסרים שונים, ואף הפוכים, התלויים בעוצמת הסימן אינו זר לאדם. אך הימצאות מערכת כזאת בחרקים, ועוד תוך שהסימן הוא כימי ולא, נגיד, קולי - ובכן, זה מרתק!
ריח קינון (quinone) חזק מזהיר אולי מפני סכנה, בעוד שריח חלש, שמקורו בקינון שהחיפושיות מפרישות בכמויות קטנות לאורך היום, מספר על מסתור טוב, שנבדק ונמצא ראוי עבור הבלפס.
מעניין יהיה לדעת אם הרכב החומר משתנה גם הוא בין הפרשה בעת שלום, לבין השפרצת חירום?
תל-אביב, 5.2022
ואיחולי קיץ קריר לכולם!