התריסית צהובת-הפס (Brachynema germarii) היא פשפש שכיח הנהנה מהקיץ החם והיבש של מישור-החוף.
היא נפוצה סביב הים התיכון - איפה שתנאי הקיץ מתאימים לה, אבל הופכת נדירה ונעלמת לכיוון צפון, היכן שהקיץ קר וגשום מדי. אך ככל שהולכים מזרחה, האקלים הופך יבש וקיצוני יותר, ואנחנו רואים את התריסית צהובת-הפס מצפינה באזור אוקראינה, וממשיכה לתוך רצועת הערבות הצפונית, הנמתחת לרוחב אירואסיה. אנחנו רואים אותה בקזחסטן, מונגוליה, סין, ואף מזרח סיביר. החורף בערבות הסטפ הוא קשה בהרבה מהחורף הים-תיכוני, אך ממילא זו אינה עונת הפעילות.
תפוצה דומה יש במינים חובבי קיץ אחרים, דוגמת צפצפת הפרת, קיפוד החולות, הכחל ואף צבי-היבשה. זה גם אומר שמגוון המינים של ערבות ומדבריות מרכז אסיה חולק קווי דמיון מפתיעים עם מגוון המינים אצלנו.
אז כן, אנחנו לא אוהבים את הקיץ שלנו, אבל יש יצורים שזה בשבילם הכל. הם אפילו מוכנים לעמוד בחורף הקשוח של מונגוליה, רק כדי לזכות בכמה חודשים של שרב.

הוד-השרון, 8.2022
***

הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": א. "תריסית צהובת-פס*"(Brachynema germarii), ב. תריסית ירוקה (Nezara viridula) ו- ג. תריסית ירקרקה (Acrosternum millieri).

מכירים את התחושה הזאת שמקבלים כשקוראים מחדש ספר טוב מילדותכם? העלילה כפי שהיא זכורה לכם, אבל בפעם הזאת נפרשים בפניכם רובדים חדשים לחלוטין. איכשהו, אותו הספר מכיל הרבה יותר מאשר שהכיל כשהייתם בני 12. את ההרגשה הזאת אני מקבל בכל פעם שאני יוצא אל השדה. בכל טיול נראה לי שהטבע עשיר ומרתק, אך העושר שראיתי לפני עשרים שנה אינו אלא פני-השטח של מה שאני רואה היום. איפה שקודם היו רק שמות, כעת יש סיפורים מורכבים, בזמן ובמרחב ובמימד הנוסף הזה של יחסי-הגומלין. יותר מזה, איפה שהיה קודם שם אחד, עכשיו יש רבים, איפה שהיה שם שחשבתי לנכון, עכשיו נמצא שם נכון יותר, וחשוב מכל, איפה שלא היה כל שם, או אפילו היה חלל ריק, עכשיו יש שפע שמות וסיפורים חדשים. הידע שאני צובר כמוהו כמשקפיים המחדדים את ראייתי. אני מביט אחורה בחרדה, במחשבה על התמונה המטושטשת שראו עיניי בשנים עברו.

התריסית הירוקה היא אחד החרקים המוכרים ביותר. בחצר שלנו באודסה הילדים כינו אותה "מסריח אמריקני" (ברוח סובייטית אמיתית). במשפחה שלנו היא הייתה פשוט "פשפש", כנציגה הגנרית ביותר של הסדרה שלה. ראיתי אותה אולי מאות פעמים בחיי, בכל-מיני מקומות בעולם, אבל רק בשנים האחרונות שמעתי על כך שיש יותר ממין אחד, ובמשך כמה שנים לא ידעתי איך מבדילים. הן עדיין נראו לי "מטושטשות". בביו-בליץ הראשון של ארצות החמרה מצאנו שתי תריסיות ירוקות בהזדווגות, ואמיר ויינשטיין הסביר משהו על תריסיות ירוקות וירקרקות ומינים נוספים, אבל עדיין הן נראו לי אותו דבר. רק השנה השקעתי בהכרתן, ומכאן אין דרך חזרה: החברה הוותיקה הפכה לשלוש. עברתי עכשיו על הצילומים מהביו-בליץ - אלה היו "צהובות פס". אי-אפשר לטעות בהן: הפס הצהוב המקיף, הכתם הצהוב על המגינית, הצורה המוארכת. איך אי-פעם יכולתי להתבלבל?
כמובן שזה עוד לא הסוף. אני מקווה שהתמונה תמשיך להתחדד עוד ועוד במשך העשורים הקרובים. גילוי העושר הפרקטלי הזה של עולם הטבע הוא אחד הדברים שמסבים לי את ההנאה הרבה ביותר. וזאת גם הסיבה שהסבל שלי מהרס הטבע, האחראי להכחדת אלפי מינים ביום, הוא כה גדול. אלה ספריות שלמות אשר, מילולית, נשרפות.
***
מה למדתי במהלך הציור: הבנת ההבדלים בין המינים הדומים (ששייכים בכלל לסוגים שונים) הייתה כה חשובה לי, שהחלטתי להוריד מינים אחרים מהמדריך** ולהכניס השוואה בין שלושת אלה. ציור החלק הקרומי של הכנפיים היה מסובך, כי בתנאי תאורה שונים החלק הזה יכול להיראות כל הדרך בין לבן לשחור.

ההבחנה בין השלוש באה באמת בעקבות איסוף המידע שעשיתי בעת כתיבת המדריך. אני חייב להגיד ש"צהובת-הפס" אלגנטית בהרבה מהאחרות. אפילו הטקסטורה של החלקים הירוקים הרבה יותר נעימה לעין. נראה לי שהיא גם נפוצה בעיקר במישור-החוף, במיוחד בקרקעות חוליות. נעים להכיר.

*שם מוצע. כרגע אין שם בעברית.
** "למה לא גם וגם?" - אתם מבינים שאני צריך להוציא את המדריך הזה מתישהו, נכון?

כפר-סבא, 9.2020