את הפוקה הקוצנית (Cenchrus echinatus) הכרתי בילדותי, בבריכה ה(עוד לא)עירונית של באר-יעקב. הדשא שם תמיד היה קצת מוזנח, והעשב הטורדני צמח שם בכמויות גדולות, ודקר אותנו כל-אימת שניסינו לשכב להתייבש, או סתם ללכת מנקודה לנקודה.
צמח חד-שנתי זה, בן למשפחת הדגניים, פלש אלינו מהחלקים החמים של העולם החדש, שם הוא עוד גדל בסביבתו הטבעית, על קרקעות חוליות מיוצבות. בישראל הפוקה הקוצנית קיימת רק מאמצע המאה ה-20. מקורה הוא באזורים עם גשמי קיץ, ולכן גם עונת פריחתה ופרייתה היא הקיץ. זאת הסיבה לכך שצמח זה נפוץ אצלנו בעיקר במקומות מושקים, דוגמת שטחים עירוניים וחקלאיים. בחלקים אחרים של העולם - דוגמת האזורים הטרופיים של אסיה ואוסטרליה, פוקה הקוצנית היא מין פולש בעייתי בהרבה, המשתלט על שטחים טבעיים ודוחק את הצומח המקומי.
הפוקה הייתה ידועה לא מכבר כקרובה לסוג זיפנוצה (Pennisetum), סוג הידוע בתפרחותיו השעירות והדקורטיביות. לאחרונה שני הסוגים ממש אוחדו. אין יותר זיפנוצה. יש רק פוקה.
הסוג המאוחד כולל עכשיו מינים בעלי יחידות הפצה שעירות המופצות ברוח ("זיפנוצה") ויחידות הפצה קוצניות, הנצמדות לפרוות בעלי-חיים ("פוקה במובנה הישן"). הפנוטיפ המוכר של הפוקה התפתח כנראה מזה של הזיפנוצה, תוך שינוי אסטרטגיית ההפצה.
לקוצי הפוקה יש כמובן עוד יתרונות. צורה מעיקה זו הופכת אותם לפחות נחשקים על-ידי טורפי זרעים שונים. ובנוסף, נמצא כי הקוצים עוזרים ליחידות ההפצה לנוע ברוח - מעין שארית של האסטרטגיה הקדומה של הסוג, שיכולה לשמש את הפוקה הקוצנית במקרה וזרעיה לא נתקלו באף יצור חי שיקח אותם למחוז חפצם.

צומת גהה, 5.2024