הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": צפע מצוי (Daboia palaestina)
את היום שלפני יום הולדתי ה-15 ביליתי בטיול באזור לו קראתי "שדה החרקים". זה היה לפני שהפרדסים והשדות בותרו בכבישים מהירים, מסילות רכבת ושיכוני מגדלים, כך שיכולת לעבור את כל הדרך ממועצת באר-יעקב אל גבעת האירוסים בראשון-לציון, ולהיתקל רק בשני כבישים: בצמוד למועצה ובצמוד לגבעה. היום, יום מאי מהביל, עבר עליי בתגליות. בפרדסים הנטושים של מערב שדה החרקים, על הגבעה הנישאת אותה כיניתי "מס-יה" (על שם כף בחופי אודסה), הפתעתי להקה של אפרוחי חוגלה, שמיהרו לברוח ממני בריצה, לא לפני שתפסתי אחד להסתכלות חטופה וכמובן שיחררתי להצטרף אל אחיו המסתתרים בסבך. מבוסם מהמתנה הזאת שקיבלתי, וממראה פריחת השום הגבוה, המשכתי בדרכי, כאשר שמעתי צליל של משהו המתקדם לקראתי בעשב. כדי לגלות מה זה, נשכבתי על השביל, כך שכאשר הצפע יצא בזחילה הלא-מאומצת שלו מתוך הצמחייה, הוא היה סנטימטרים ספורים מפניי. לבי החסיר פעימה. זה היה יצור ענק ורחב להפליא - מעוייניו החומים משדרים מלכותיות ואימה לא פחות מפסי הטיגריס. נראה שהוא לא מבחין בי או לא מתעניין בי כלל. גופו המבהיק, כולו עוצמה והדר, החליק על החול הכתום כאילו נמשך על-ידי כוח בלתי-נראה, והנה הנחש נעלם בעשב בצד השני של השביל. כל זה נמשך שניות ספורות, מה שהיה טוב, כי לקח לי עוד כמה שניות עד שנזכרתי לנשום. זה היה מפגשי הראשון עם הצפע המצוי.
בתחילת שנת הלימודים העוקבת מצאתי צפע מת ליד בית-הספר. הוא היה גדול כמעט כמו ההוא ממאי, ובנקודה הזאת כבר החל להירקב בשמש הקופחת של ספטמבר. הלכתי הביתה, קניתי וודקה שתשמש לי כחומר משמר, לקחתי שקית וכפפות לטקס ושבתי לפרדס הצמוד לבית-הספר (שבתקופה ההיא עמד באמצע שדה החרקים). כשחזרתי הביתה עם הצפע, דחפתי אותו לצנצנת הגדולה ביותר שמצאתי, מילאתי אותה בוודקה, ומכיוון שהנחש הפיץ סירחון בלתי-נסבל, שמתי אותו על אדן החלון, אחרי העציצים. תקוותי הייתה שכאשר הפריט יספוג את הכהל, הריח יתפוגג (ניסיון של שנים באוספי הטבע מלמד אותי היום שזה רק משמר את הריח). בית-הספר היה ממוקם מרחק קילומטר וחצי מביתי, ובנקודה ההיא עשיתי את הדרך הזאת שלוש פעמים ברצף ביום חם. לכן, אחרי סיום המבצע נשכבתי לנוח, ונפלתי לשינה עמוקה של שלוש שעות.
כאשר אמי הגיעה הביתה היא מצאה את בנה המתבגר ישן בשעה לא אופיינית, כשלצד מיטתו חצי בקבוק של וודקה זולה. זה היה מאוד מדאיג, כמובן. עד העת ההיא התנגדתי לאלכוהול בצורה עקרונית - מה שאומר שלא בניתי שום הרגלי שתייה. מה יגרום לי לחסל חצי בקבוק ככה סתם, לבד, באמצע היום?
היא ניסתה להעיר אותי בעדינות, אבל שנת השכרות שלי הייתה עמוקה מאוד. לבסוף, בלב דואג, אמא החליטה לתת לי להתעורר לבד - אזי התברר להקלתה שאין כאן צרה חדשה, אלא עוד מאותה צרה ישנה: גידול חובב טבע בבית.
***
מה למדתי בזמן הציור: ראשית, גיליתי כמה קשה לצייר דברים גליליים. המוח שלי רוצה למתוח את כתמי המעויינים על כל רוחב הנחש, אבל כשאני מתחיל למדוד, רוחב מעויינים הוא קטן. הם מוגבלים רק לחלק העליון. לך תגיד את זה למוח הפרימיטיבי שלי, שרוצה לצייר הכל כמו שמציירים בגן חובה, כאילו מביטים בנחש ישירות מלמעלה. גיליתי גם שיש חוקיות כלשהי לכתמים בצדי הגוף. הם נראו לי אקראיים קודם.
לשאלתכם: כעבור חודש הורדתי את הצנצנת מהחלון, והריח היה כה נורא, שזרקתי אותה על תוכנה.
הערה חשובה: גם חוגלות וגם צפעים הם חיות מוגנות, ואסור לאסוף אותם ללא היתר.
***
אני לא מתמצא בעקבות של נחשים, אך אני מכיר רק נחש אחד שהוא כבד ומגושם מדי בשביל החולות, אך עדיין מתעקש לחיות בהם: צפע מצוי (Daboia palaestina).
צפעים לא תמיד חיו בבית-הגידול הזה, אך עם התקרבות העיר וייצוב החולות, הם חדרו גם לכאן. היום הם משגשגים בחולות, גם אם עקבותיהם מרוחים בצורה שמעידה כי התנועה ממקום-למקום על מצע שכזה איזה נוחה להם כל עיקר.

שמורת האירוסים, נתניה, 7.2019