"כמעט שכחתי" - אומר אבא שלי - "הבאתי לך צרעה."
*מוציא שקית עם שאריות של חרק גדול*
"הבאת לי יותר מסתם צרעה! זה Dorylus fulvus, הכידן הצהוב!"
הכידן הוא צרעה, רק באופן טכני - כי נמלים הן משפחה של צרעות. ככה, ביומיום, הוא מסתובב עם התואר "הנמלה הגדולה בישראל".
זכרי הכידן הצהוב הם מכונפים, ומגיעים לאורך של שלושה סנטימטרים. המלכות חסרות כנפיים ומגיעות לאורך של חמשה: בין הנמלים הגדולות בעולם. הפועלות, עם זאת, לא גדולות מפועלות נמלי-הקציר.
הכידנים הם נמלים טורפות. הם נפוצים באזורים חמים של העולם הישן, שם כל הקן נודד כמעט בלי הרף, ומוצא מחסה בחללים תת-קרקעיים שונים. בדרכם, הכידנים טורפים הכל: פרוקי-רגליים, תולעים, רכיכות וחולייתנים קטנים שלא ברחו בזמן. הם ידועים לשמצה הודות לפשיטות הליליות שהם מבצעים על כוורות, שאת יושביהן הם מחסלים כליל.
בישראל נדיר לפגוש בהם. לרוב מוצאים את הזכרים, בזמן מעוף הכלולות הקיצי (או כמו זה בתמונה - שמורים ומיובשים באיזו פינה, זמן רב אחרי שמתו). ראיתי זכרים בודדים, אולי ארבעה, לאורך כל חיי. יש לי גם זכרון ילדות עמום של צבא כידנים שחצה בערב את השדרה הראשית בבאר-יעקב. אבל אולי אלה היו בכלל טרמיטים.
הכידן הצהוב הוא אחד מאותם מינים שיכולים לעבור במהירות ממעמד של מזיק למעמד של מין בסכנת הכחדה: מכיוון שהמלכות נפוצות רק בהליכה, הכידן הצהוב מתקשה לאכלס מחדש שטחים מקוטעים שנפגעו. אני חושב שבעתיד אנחנו שבמישור-החוף צפויים לראות עוד פחות מהמין הנחבא הזה.

מצליח, 1.2024