ירוקת-חמור מצויה (Ecballium elaterium) היא צמח מוזר, הידוע גם כ"מלפפון מתפוצץ" או בשמו הגרמני המצחיק Spritzgurke. פריה, הניתז למרחק, הוא המאפיין הידוע ביותר שלה, אבל יש בה עוד משהו מוזר: מדובר במין במשפחת הדלועיים, משפחה שמרבית המינים בה ידועים בגבעוליהם הרכים והארוכים, המתאימים את הדלועיים להיות צמחים שרועים (כמו אבטיח) או מטפסים (כמו לופה). אבות ירוקת-החמור בוודאי היו גם כאלה. מצב ראשוני סביר זה מודגם היטב בסוג הקרוב Austrobryonia, הנפוץ באוסטרליה. המינים בסוג האוסטרלי אכן נראים כמו צמחי מלפפון שרועים, כצפוי מבני המשפחה הנ"ל. אבל ירוקת-החמור אימצה במהלך האבולוציה צורה מאוד שיחית, זקופה וקשיחה בהרבה משל הדלוע הממוצע. אפילו הפירות לא שרועים או תלויים, אלא ניצבים על גבעולים זקופים. אימוץ הצורה השיחית היה כרוך גם באיבוד הקנוקנות, המאפיינות את הדלועיים האחרים. אחרי הכל, אין לירוקת-החמור לאן לטפס. אני משער כי הצורה הזקופה נותנת לצמח יתרון בגדילה בין עשבים גבוהים, איפה שמצד אחד צמחים שרועים יסבלו מהצללה, ומצד שני אין עצים לטפס עליהם.
ויש עוד דבר מוזר: הסוג הקרוב ביותר לירוקת-החמור הוא דלעת-הנחש (Bryonia), המצויה גם היא בארץ. מיני סוג זה התפתחו בכיוון שונה מאוד, והפכו למטפסים עדינים וגמישים, בעלי קנוקנות מרובות ופירות תלויים. חומר המוצא היה זהה, אבל התוצר הסופי שונה מאוד.
אגיד בכנות שאיני יודע בהשפעת אילו לחצים התפתחה ירוקת-החמור המצויה להיות הדלוע הבלתי-אופייני ביותר, אבל זה כנראה הצליח לה, שכן מין יחיד-בסוגו זה הוא שופע ונפוץ מאוד בארצות הים-התיכון, וגם מהווה מין מהגר בארצות אחרות בעולם. היא מצליחה במיוחד בשטחים מופרעים ובחקלאות על קרקעות כבדות.

עמק זבולון, 8.2020
***

החורף הזה אפשר למצוא כל-מיני שרידים מהקיץ, שמסרבים להתפנות. ירוקת החמור (Ecballium elaterium) היא שריד כזה. צמח חד-שנתי זה נפוץ באדמות כבדות וידוע בפירותיו, המשפריצים זרעים בבשלותם. הירוקת פורחת ופורה כל העונה החמה, אך בחורף צריכה להיות הפסקה בפעילותה. לא כך אצל הפרט הזה שמצאתי על גדות נחל איילון, הנושא פירות ואפילו את הפרחים הצהובים, בעלי חמש עלי-הכותרת, האופייניים למשפחת הדלועיים.

פארק אריאל שרון, 1.2018