אתמול עמדתי מול מעבדה מלאה סטודנטים וסטודנטיות, והסברתי, כבכל שנה, על מחזורי החיים של תולעים שונות. בין המוצגים היו גם חמש עלוקות חיות: שתיים ירוקות קטנטנות, ושלוש חומות, קצת יותר גדולות. את כל אלה ליקטתי במאמץ רב באגם הסופרלנד, שלושה ימים לפני-כן, וכעת הן שחו במרץ בצלחת פטרי אחת, והדגימו לכולנו את סגולות גופן הפרוק.
דיברתי על כך שמוצאן של התולעים הדל-זיפיות (כמו השלשולים) הוא בתולעים רב-זיפיות ימיות, ושמוצא העלוקות הוא בתולעים הדל-זיפיות. סיפרתי על כך שהעלוקות איבדו את זיפי גופן ומשתמשות בכריות הצמדה לשם תנועה. סיפרתי על כך שהעלוקות הן טפילות חיצוניות: מיקרו-טורפות, ליתר דיוק. הן שוחות לכיוון הקורבן, נושכות אותו ושותות את דמו עד שהן מלאות. אז הן מתנתקות והולכות לעכל באיזו פינה שקטה.
כל זה בעיקרון נכון.
אבל.
היום הייתי סקרן וניסיתי להבין מי היו העלוקות החומות שאספתי. לצערי, המאמר על עלוקות ישראל נמצא מאחורי חומת תשלום, אבל הצלחתי להגיע לפחות לרמת המשפחה, לפי מצאי המינים שיש באזורנו. העלוקות החומות שייכות למשפחת ה- Erpobdellidae (הסוגים Erpobdella או Dina). והמשפחה הזאת ידועה בדבר אחד: הן אינן שותות דם, אלא טורפות!
העלוקות הקטנות הללו הן ציידות רעבתניות של תולעים אחרות, זחלי ימשושים וסרטנים זעירים. הן גם לא בוחלות בפגרים. משפחה זו איבדה את הלסתות האופייניות לעלוקות הטפילות, כך שבמקום לנשוך את הטרף, תולעים אלה בולעות אותו בשלמותו. אני חושב שנציגות משפחת ה- Erpobdellidae הן בין העלוקות הנפוצות ביותר בישראל, בעוד שמינים הטפילים על יונקים הם נדירים.
כדי ללמוד דבר מגניב שכזה היה שווה להתבוסס שעתיים בבוץ ולהרים פיסות זבל (בעיקר שקיות) משפת המים, על-מנת לראות אם בתחתית אחת מהן מסתתרת עלוקה. כך או כך, אני כבר יודע איך אפתח את ההרצאה של השבוע הבא. אין מה לשמור מידע מעניין כזה לעצמי.

מקום איסוף: אגם הסופרלנד, ראשון-לציון,
מקום צילום: רחובות, 11.2025