מעשה שהיה כך היה.
השנה הייתה 1993, עבדכם הנאמן למד בכיתה ב' ועמד לראשונה לכתוב נושא אישי.
"אני רוצה לכתוב על זוחלים ופוליפים!" - הכרזתי.
"תצטרך לבחור רק נושא אחד" - אמרה אמא שלי, שידעה שתצטרך לעזור לי לאורך כל התהליך. היינו פחות משנה בארץ, ורק מאמץ משותף שלי, של אמא שלי ושל מילון רוסי-עברי היו יכולים להביא אותנו להשלמת המשימה.
"טוב" - אמרתי - "אז רק פוליפים."

אני לא יודע מה בדיוק המטרה של נושא אישי, אבל כנראה היא לא כוללת זכרון של החומר בעבודה עצמה. עם זאת, זכור זכרתי את כל מה שנכתב שם: הפוליפים ("פוליפוסים", כפי שכתבתי אז) עשויים משתי שכבות תאים - אחת חיצונית ואחת פנימית. יש להם פה מוקף זרועות ומערכת עיכול דמויית שק, ללא פי טבעת. הפוליפים מתפתחים מביצה שהטילה מדוזה. אני זוכר את הציור שהוספתי, שמסביר את התהליך. היה גם ציור של איש שצועק כשצורבת אותו מדוזה, אבל הציור שהכי זכור לי הוא של ה"גידרה".

ה"גידרה" - כך תרגמנו מהאנציקלופדיה הסובייטית - הייתה מפלצת מהמיתוסים היווניים. היו לה ראשים רבים והיא טרפה אנשים להנאתה. הגיבור "גיראקל" נשלח להרוג אותה. הוא כרת ראש, אך במקומו צמחו שניים. הוא כרת אותם, ובמקום כל אחד צמחו עוד שני ראשים.
גיראקל הבין שעליו לשנות את השיטה, וקרא לאחיו "יפיקל". זה הבעיר יער שלם ונעזר בעצים הבוערים כדי לשרוף את ראשיה של הגידרה, כך שלא יצמחו בחזרה.

בציור שהוספתי רואים את גיראקל מנופף בעץ בוער מול המפלצת, בעוד יפיקל מבעיר את היער. ציירתי לשני הגיבורים זקנים, כי זה נראה לי נכון עבור יוונים עתיקים. אני זוכר שאמא שלי שיפצה את הציור והוסיפה להם שרירים, שלא ראיתי לנכון לצייר.
בטח עוד אפשר למצוא את המחברת הזאת איפשהו.

בעמוד הבא כתבתי - "נכניס את הרשת למי האגם - והנה, תפסנו את הגידרה!" - ומשם עברתי לדבר על בעל-החיים בשם הזה. והוספתי ציור.

שם החיה הוא כמובן הידרה (Hydra viridissima), ושמות הגיבורים הם, כמובן, הרקלס ואיפיקלס. השם האגדי הוענק לבעל-החיים בראשית המאה ה-18 על-ידי חוקר הטבע השוייצרי אברהם טרמבלה, אשר היה בין הראשונים לצפות ביצור זה במיקרוסקופ. בניסיון להבין אם לפניו צמח או חיה, הוא חתך אותה לשתיים, כדי לראות אם יש התחדשות. ההתחדשות אכן קרתה. לא משנה באיזה מישור טרמבלה חתך את ההידרה, שני החצאים הפכו לשתי הידרות מושלמות. ואם להוסיף לעובדה זו את צבעה הירוק, נטייתה לחיות בביצות וריבוי הזרועות, שנראות כמו צווארי דרקונים - אני לא רואה איזה שם עוד אפשר היה לתת לה.

מדובר, כפי שכבר הובהר, בפוליפ - נציג מערכת הצורבים, בדומה למדוזות, האלמוגים ושושנות-הים. שלא כמו הצורבים המוכרים יותר, זהו מין של מים מתוקים. וחוץ מזה, זהו בעל-חיים קטנטן - באורך של כמילימטר. דווקא בשונה ממה שכתבתי בעבודה - למין זה אין שלב מדוזה במחזור-חייו. במקום זה, ביצי ההידרה מיוצרות על-ידי הפוליפים עצמם, ומודגרות בגוף האם עד להגחת הפוליפים הצעירים. אבל דרך הרביה השכיחה יותר היא אל-זוייגית: ההידרות מנצות מבסיסיהן הידרות קטנות, שמתנתקות ויוצאות לחיים עצמאיים.

בחיי היומיום שלנו נפגוש בעיקר בעלי-חיים השייכים לפרוקי-הרגליים, החולייתנים והרכיכות. אולי מדי-פעם נבחין באיזו תולעת-פרקים. כאלה הם החיים על היבשה. איננו פוגשים בדרך למכולת בנציגים של מערכת קווצי-העור, או הזרוע-רגליים, או המסרקנים. ואז, פתאום, הידרה! בת לצורבים, עם הזרועות שלה והמעי דמוי השק שלה. שגרירה של מערכה שלמה.
רק איפה מוצאים אותה?

כתבנו "נכניס יד לאגם - ותפסנו!" - אבל מעולם לא תפסתי הידרה. אפילו כשהתחלתי ללמד זואולוגיה באוניברסיטה, לא יצא לי למצוא את המפלצת הזעירה בטבע.

עד היום.

31 שנה אחרי שכתבתי על גיראקל והגידרה, אספתי דגימת מים מבריכת נוי ברחובות, כדי להראות חד-תאיים לסטודנטים שלי - והנה, על עלה רקוב ששליתי מהמים, אני מוצא לא אחת אלא עשר הידרות ירוקות - נמתחות ומתכווצות בתגובה לגירויים, ומפתלות את זרועותיהן הדקות, המכוסות תאים צורבים. הן היו שם כל הזמן - בדרך למכולת, בדרך לשיעור, לאורך מסלול הטיול עם הכלב. ההידרות היו לצדי לאורך כל חיי - בבריכות נוי, אגמים וביצות - לצד בעלי-החיים הרגילים. אבל כדי לגלות אותן הייתי צריך מיקרוסקופ. ובשביל זה, הייתי צריך לעבוד באוניברסיטה. וכדי לעבוד באוניברסיטה, וללמד על חסרי-חוליות, הייתי צריך לפתח עניין ביצורים אלה מגיל צעיר.
ובשביל זה? כנראה שהייתי צריך , בעברית עילגת ועם עזרה רבה מאמא, לכתוב בגיל שבע על גיראקל והגידרה.

רחובות, 11.2024