אמנם הער האציל (Laurus nobilis) לא "אמור" להיות צמח בר במישור-החוף, הוא בהחלט נוכח כאן, גם כצמח תרבות, וגם כ"עשב שוטה" במטעים מושקים.
לכן, בואו נדבר עליו.

הער הוא קדום בלפחות שלושה מובנים.
ראשית, הוא מייצג שושלת קדומה של צמחים: המגנולידים (Magnoliids). קבוצה זו נפרדה מהשושלת הראשית של צמחי הפרחים איפה-שהוא בתחילת תור הקרטיקון: לפני ההיפרדות של קבוצות החד-פסיגיים והדו-פסיגיים. על המגנולידים נמנים בעיקר צמחים טרופיים וסובטרופיים שונים: מגנוליות, פלפלים ,(Piper) אנונות וסוגים רבים פחות מוכרים. הנציגים היחידים של המגנולודים בארץ, מלבד הער האציל, הם הספלולים. צמחי הפרחים היחידים בארץ, שהתפצלו לפני המגנולידים, הם הנופריים - אף שקשה להסתכל עליהם ולדמיין אותם כ"צמחים קדומים".

שנית, הער האציל מייצג בית-גידול שנעלם. יער-הער (Laurisilva) היה בית-גידול מאוד נפוץ בקווי-הרוחב הממוזגים, במיליוני השנים הראשונות אחרי הכחדת הדינוזאורים. יער זה דרש משרעת טמפרטורות מתונה וגשמים לאורך כל השנה. הצמחים בו פיתחו באבולוציה מתכנסת עלים הדומים לעלי הער: פשוטים בצורתם, בינוניים בגודלם ובעלי שפה תמימה, או בעלת שינון קל.
בנוסף לעלים, גם הפירות לא אחת הפכו דומים: אגוזיות בינוניות בגודלן, המותאמות להפצה על-ידי יונים.
עם שינוי האקלים היערות הללו החלו להצטמצם. חורפים קרים באירופה ועונות קיץ יבשות סביב הים התיכון תרמו להחלפת יערות הער בנופי צומח אחרים, המותאמים יותר לתנאים אלה. עם זאת, ברחבי העולם עדיין ניתן למצוא יערות-ער איפה שהתנאים הנכונים שרדו. אנחנו מוצאים אותם כמובלעות מבודדות באיים המקרונזיים (הקנריים, האזוריים ומדירה), ובגרסאות קצת אחרות גם בהימלאיה, בטייוואן ודרום יפן, הרי מזרח אפריקה, הרי מרכז אמריקה, דרום צ'ילה, והרי ניו-זילנד ואוסטרליה. יוני בר שונות עדיין מהוות אחד מהמאפיינים הבולטים של יערות אלה.

משפחת העריים מככבת ביערות-הער (לפחות בחצי הכדור הצפוני), עם מגוון של סוגים, שהמוכרים ביניהם כוללים את הער, האבוקדו והקינמון. לרובם, אגב, עלים בריח דומה. נסו זאת עם עלה אבוקדו!
הער האציל בישראל הוא בבחינת רליקט - שריד שנשאר למרות שינוי האקלים, וכעת מותאם לחיים בחורש לח. בכך הוא מזכיר לנו כי ההווה הוא תוצר של העבר, ושדברים לא תמיד היו כמו שהם עכשיו.
לבסוף, הוא קדום בתרבות האנושית.

אבל נראה שפחות קדום משחשבתי. חיפוש קצר אחר שימוש בער אציל בתקופות האבן והברונזה לא העלה הרבה. נראה שהוא לא היה מקובל כצמח תבלין בקרב תושבי ארץ-ישראל, ונכנס לשימוש רק עם הגעת הפלשתים - שהביאו את המנהג מאירופה. ביוון ורומא העץ הריחני בהחלט היה בשימוש במשך זמן רב, כתבלין וכסמל. שימושים אלה נפוצו עם התרבויות ההלניסטיות והלטיניות, הרבה מעבר לאזורי צמיחתו המקוריים של העץ, ואל הממלכות הקדומות של יערות-הער, שאבדו בקרב המתמשך מול האקלים ומול הצמחים המודרניים.

רעננה, 10.2015