הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": חשופית צהובה (Limacus (Limax) flavus)
הקיץ הישראלי אינו עונה טובה לרכיכות יבשה. כמעט כל מיני השבלולים במישור-החוף מבלים את התקופה הזאת בתרדמת. ואז יש את החשופית הצהובה: בעל-חיים שנראה מותאם לקיץ כמו שאנשי שלג מותאמים לגיהינום. ואף על-פי כן, אנחנו יוצאים מהבית בליל יולי, והנה היא, הרכיכה נטולת הקונכייה הזאת, זוחלת לה על הקיר או המדרכה.
איני בטוח אם חשופיות עושות זאת גם במקומות טבעיים, או רק בעיר, אך הן בהחלט נוכחות בעונה קשה זו. איך הן עושות זאת?
אין לי תשובה מלאה, אבל ידועים כמה מנגנונים שעוזרים למין זה. ראשית, חשופיות יכולות לאבד אחוז גבוה מהמים בגופן ולהמשיך לתפקד. זה חשוב, כי גופן מאבד מים במהירות, ואם הן היו צריכות לשמור על אחוז מים דומה כל הזמן, היה עליהן להסתובב עם מימיה או לא להתרחק מהברז הדולף.
שנית, כמו פינגווינים בסרטי טבע, חשופיות צהובות נוהגות להצטופף, אף יותר ממיני חשופיות אחרים. הן עושות זאת כי יש מחסור במקומות מסתור טובים לשעות היום החמות, אבל גם כי מגע עם חשופית לחה אחרת מקטין משמעותית את איבוד המים שלהן.
ושלישית, כסות הגוף של החשופיות היא היגרוסקופית - היא סופחת מים. זאת אומרת שמים יכולים לעבור אל החשופית פשוט במגע עם דברים לחים.
ועדיין, זה מדהים לראות חיה שאין לה לא קשקשים, לא עור ולא קונכייה, ממשיכה לעשות חיל גם בזמנים היבשים ביותר.
כמו שנאמר, "מה התירוץ שלך?"
***
מה למדתי במהלך הציור: כמו הרבה דברים בעולם האמיתי, החשופית לא באמת בצבע שאני חושב שהיא. הצבע הכתום בפלטה שלי היה כמעט חסר תועלת, לעומת השימוש הכבד בגווני החום.
גיליתי גם שהגלימה (החלק האמצעי של הגוף) שונה בטקסטורה ותבנית הכתמים שלה מהרגל (החלק האחורי). פלוס, חשבתי שהראש הכחלחל הוא תכונה נפוצה בחשופיות, אבל נראה שהוא מאפיין בעיקר את המין הזה.

***

לא צריכה רחמים.
חשופיות לפעמים מכונות "חלזונות בלי בית", במחשבה שהקונכייה של השבלול היא כלי ריק אליו החלזון נכנס בעת הצורך. הקונכייה היא, כמובן, חלק מגופו של השבלול והיא מכילה את מערכות הנשימה, העיכול והרביה, בנוסף למעט מקום השמור להכנסת הראש והרגל השרירית. שבלול ללא קונכיה לא נראה כמו חשופית, אלא כמו שבלול... פשוט בלי השריון הסידני שיכסה על איבריו הפנימיים (הילדים הסקרנים והאכזריים בינינו כבר יודעים זאת).
במהלך האבולוציה של החשופיות, האיברים הפנימיים עברו לחלקים של הגוף הקרובים לרגל השרירית, בעוד הקונכייה הצטמצמה והכילה פחות ופחות איברים. חשופיות התפתחו משבלולים מספר פעמים במקביל. מינים מסויימים עוד נושאים שרידי קונכייה על גבם, אצל אחרים הקונכייה נבלעה בתוך הגוף, אך אצל רוב החשופיות המצויות באזורנו הקונכייה נעלמה לחלוטין ואין לה זכר.
אם כך - הן אינן חלזונות שאיבדו את הבית, אלא כאלה שהפכו אותו לבלתי נחוץ ומיותר.
בתמונה: חשופית צהובה (Limax flavus)
רמת-גן, 9.2017

***

אנחנו הטקסונומים נוהגים להגיד כי היעדר תכונה אינו סימן אמין לקרבה בין מינים. הרי בעוד לא פשוט לפתח תכונה חדשה, אין זה קשה לאבד אותה. איבוד הקונכיה החיצונית, למשל, קרה פעמים רבות בין החלזונות. כל החלזונות חסרי הקונכיה נקראים חשופיות, אך שייכים למשפות שונות, הפזורות לכל רוחבה של המחלקה. מכיוון שאיבוד הקונכיה התרחש פעמים רבות, לחשופיות ממשפחות שונות מבנה גוף שונה. חלקן איבדו לחלוטין כל זכר לקונכיה. אחרות שומרות על מבנה שרידי, בקדמת או באחורי הגוף. האיבר שמפריש את הקונכיה - הגלימה (mantle) - גם עבר שינוי כלשהו. בחשופיות מסויימות הוא מכסה את כל החלק הגבי של הגוף (הן נראות עטופות בלחמניה) ומחליף את הקונכיה ככיסוי המגן של החיה, בעוד אצל אחרות הוא מצומצם בגודלו ולפעמים מכיל את שרידי הקונכיה.
אצל החשופית הצהובה (Limax (Limacus) flavus), הנפוצה בישראל, הגלימה היא האזור הבולט והחלק בקדמת הגוף. בתוכה נמצאת קונכיה שרידית, הנראית כצלחת שקפקפה ודקיקה. היא כה דקה, עד כי קשה לראותה, גם כאשר מאירים ישירות דרך החשופית. אין היא יכולה להגן על החלזון, ותפקידה העיקרי הוא כנראה להוות מאגר סידן.
כפר-סבא, 4.2020