טפילים גורמים סבל למאכסניהם. אבל קשה להאשים אותם. הם הרי לא יכולים אחרת.
אם כך, מה בדבר אותם יצורים אשר *כן* יכולים אחרת, ובכל-זאת בוחרים להיות טפילים?!
הכירו את הבוהקן הנחושתי* (Lucilia cuprina). זהו זבוב נפוץ, המטיל את ביציו בפגרים ובכלל בחומר אורגני נרקב. הוא חי טוב על הפסולת העירונית שלנו. אבל מין זה ידוע גם כגורם של ריממת ביונקים שונים ובמיוחד בכבשים. רימות הבוהקן חיות בפצעים מזוהמים שהן יוצרות בעור הכבש. למה דווקא כבשים, מכל החיות? בזה אשמים אנחנו: צמר הכבשים אינו ניתן לניקוי בקלות, מה שמביא לכך שסביב זנב החיה מצטברים צואה ושתן, המושכים את הבוהקנים. אכילת הצואה הופכת במהרה לאכילת עור - והפצע הפתוח שנוצר מושך עוד זבובים.
אפילו עם המעורבות שלנו בסיפור, הבוהקן הנחושתי יוצא נבלה - שזה בדיוק איפה שהוא היה צריך להטיל, במקום על בעל-חיים חי!
אבל בוהקנים הם גם חברים שלנו. אפילו חברים מאוד טובים! אלה הם הזבובים שרימותיהם משמשות לניקוי רקמות מתות מתוך פצעים מזוהמים. משום מה, בתנאים הללו הן לא מגדילות את הפצע, אלא אוכלות רק רקמה מתה. אולי זה כי נעשה שימוש ברימות שעברו חיטוי ושלא נושאות בקטריה משלהן. המין המקובל בהליך רפואי כזה הוא הבוהקן הירוק (Lucilia sericata), אך לצערנו, רופאים לרוב לא מבינים מספיק בטקסונומיה, ומדי פעם נעשה שימוש מקרי גם בבוהקן הנחושתי.
האם השימוש יעיל? כך בהחלט משתמע מהמאמר שכותרתו "השימוש השגוי, אך הבטוח והיעיל בבוהקן הנחושתי בהטריית פצע ברימות, באלכסנדריה, מצרים."
או במילים אחרות "פישלנו בגדול, אבל בסוף יצא בסדר..."
זה לא היה חייב לצאת בסדר. זה שמין אחד של זבוב לא פוגע באדם, לא אומר שהמין הקרוב לו לא יעניק לנו את הטיפול השמור לכבשים. טקסונומיה במקרה כזה יכולה להיות עניין מאוד רציני.
בעקבות ריבוי טעויות הזיהוי, הבוהקן הנחושתי נבדק בניסויים קליניים, והיום השימוש בו ברפואה אכן נחשב לבטוח, גם אם הבוהקן הירוק הוא עדיין המין המועדף, הודות להקפדה הרבה יותר של רימותיו על אכילת רקמה מתה בלבד.
נראה שהנסיבות משתנות, ואיתן גם ההסתכלות שלנו על החרק היפה הזה.

כפר-סבא, 8.2025

*שם עברי מוצע.