מצילות החוף (Muscari bicolor) הן גיאופיט הצומח בקרקעות חוליות של החוף הישראלי. כפי שמספר לנו יעקב גליל, בספרו הנהדר 'קינאטיקה של גיאופיטים', בצל המצילות יושב לרוב בעומק של מספר סנטימטרים מתחת לאדמה. במקרה שהבצל נחשף ולו מעט, הצמח מפעיל מנגנון העמקה.
כמו רוב הגיאופיטים (למשל, הבצל הלבן שלנו), המצילות מגדלות ציצה של שורשים דקים, מרובים ורדודים. אך אם איבר האגירה שלה נחשף, היא מגדלת גם כמה שורשים מתכווצים, שנראים כמו גזרים עבים ולבנים, הננעצים עמוק באדמה. אחרי שננעצו, הם מתחילים להתייבש ולהתכווץ, כך שהבצל (שהצטמק באופן מובהק עקב גידול אותם שורשים) נמשך בכוח כלפי מטה, ומגיע לעומק המעודף על מין זה.
מנגנונים מתוחכמים כמו זה הם מה שמאפשר הישרדות של יצורים בתנאים הלא פשוטים של גבעת הכורכר. ולצד מה שכבר גילינו, בוודאי נוכל ללמוד בעתיד עוד הרבה על הגאונות האבולוציונית של המינים החיים לצדנו במישור-החוף.

גבעת האירוסים, ראשון-לציון, 3.2023
***

חיפוש מידע על מצילות החוף (Muscari bicolor) הביא אותי לקריאת מאמרם הקלאסי של אורבך ושמידע על אבולוציית הצמחים האנדמיים (הייחודיים) במישור-החוף. במאמר הזה החוקרים בחנו היפותזות של היווצרות הפלורה האנדמית של הקרקעות החוליות בחופי ישראל.
ראשית, נשללת ההיפותזה כי המינים האנדמיים שלנו הם רליקטים (שרידים) עתיקים, שנשארו מבודדים באתרים מתאימים אחרי שבית הגידול סביבם השתנה. כשיש רליקטים כאלה, הם מוגבלים לסביבות עתיקות יחסית, ולרוב אינם נמצאים בסמיכות למינים קרובים (למשל, שקד הרמון או עגולשון שחור-גחון). להבדיל, מישור-החוף שלנו הוא סביבה בת פחות משלושה מיליוני שנים, והצמחים האנדמיים שלו גדלים לצד מינים קרובים בעלי תפוצה רחבה.
שנית, החוקרים בררו בין דגם "פרופורציונלי" לדגם "מסועף" של אנדמיזם. הדגם הראשון מניח כי אין מחסום משמעותי בין בית-הגידול בו מתפתחים המינים האנדמיים לבין בתי-גידול אחרים. מינים מהסביבה הקרובה חופשיים ליישב את בית-הגידול, ועקב התנאים השונים בו חלק מהם יתפתחו למינים אנדמיים. במקרה כזה נראה ייצוג של משפחות רבות במועדון האנדמיזם.
הדגם השני, המסועף, מניח כי משהו מונע מרוב המינים ליישב את בית-הגידול החדש. המינים המעטים שמצליחים בכך יזכו לא רק להתפתח לאנדמיים, אלא גם להתפצל למינים חדשים בתהליך של רדיאציה. כך קרה למשל באיי גלפגוס, שם קומץ מיני עופות התפתחו לקבוצות שלמות של מינים אנדמיים. כך רואים גם במלחות באזורנו. המחסום במלחות הוא כמובן מליחות הקרקע, אליה לא כל הצמחים יכולים להסתגל. משפחת הסלקיים, שהסתגלה לתנאים אלה, מיוצגת בבית-גידול זה במינים רבים, שהתפתחו למלא את הגומחות הרבות שהיו פנויות בסביבות המלוחות.
בתום בחינה סטטיסטית של הנתונים, החוקרים הסיקו כי האנדמיזם של צמחים במישור-החוף מציג דגם פרופורציונלי. הם מצאו 17 משפחות המכילות מינים אנדמיים, השייכים ברובם לסוגים מרובי מינים. המינים האנדמיים לרוב אינם קרובים אחד לשני, אלא למינים אחרים, המצויים בסביבתם, או בבתי-גידול סמוכים. אפשר להסיק מכך שהקרקעות החוליות במישור-החוף היוו בית-גידול ייחודי אך ללא מחסום פיזי או אקולוגי משמעותי בינו לבין שדרת ההר והנגב. האבולוציה של מינים חדשים במישור-החוף לא התרכזה במילוי גומחות ריקות, אלא בהסתגלות טובה יותר לגומחה הנוכחית של המין בסביבה ספציפית זו, ותוך כך, היפרדות ממין האם, המותאם לגומחה מעט שונה.
כל עוד מישור-החוף קיים וכל עוד התנאים שלו שונים משל ההר והנגב, מינים חדשים צפויים לחדור אליו ולהמשיך את תהליכי ההתמיינות, בעודם הופכים זר למוכר וייבוא לגאווה מקומית.

גבעת הזיתים, מרחבי-רחובות, 3.2023