קצח השדה (Nigella arvensis), פרח הבר היפה ביותר במישור החוף.
פורח בחודשי אפריל-יולי בשטחים פתוחים, על קרקע חולית.
לאחר שפירותיו הבשילו, בסוף הקיץ, תגלו שהזרעים שבהלקטים הם אכן זרעי קצח! ממש כמו בחנויות. דבר זה ידעו אבותינו והשתמשו בצמח כבר בימי קדם.

מי שמעוניין בתבלין, מומלץ לו לאסוף קצת זרעים ולגדל בגינתו, כדי לא לפגוע באוכלוסיית הבר של הצמח.

פרט זה צולם החודש, בגינתי, ברחוב יהודה.

באר-יעקב, 5.2013
***

אחי המפורסמים.

קצח השדה (Nigella arvensis) אינו הקצח התרבותי שאנחנו אוכלים. כלומר, כן, לזרעים שמתפתחים בהלקט שבתמונה הזאת, יש טעם ברור של קצח. אבל זה לא אותו המין.
במישור החוף יש כמה וכמה מינים הקרובים לצמחים תרבותיים, בני אותו הסוג, אך בעלי התאמות מיוחדות לצמיחה באדמה חולית. קצח השדה הוא כזה, כמו גם כרוב החוף, גזר החוף, שום תל-אביב, תורמוס ארץ-ישראלי ואחרים.
הם לא זכו לתהילה עולמית, טיפוח והגנה של האדם. במקום זה, הם השתלטו על "פלח השוק" של החולות והתפתחו כדי לצמוח באדמה גסה, ענייה במזון והמתייבשת במהירות. כאן, בארצות החמרה, הם מלכים. ומה אכפת להם שהכרוב והגזר התרבותיים מגודלים בכל ארצות העולם? כל עוד שדות החול קיימים, זה כל מה שהם צריכים.

גבעת-שמואל, 6.2019
***
קצח השדה (Nigella arvensis) הוא צמח חד-שנתי של קרקעות חוליות, הפורח בתחילת בקיץ. לצמח אקוטיפ חופי שרוע למחצה (בתמונה), שנחשב בעבר למין נפרד: Nigella divaricata. אמנם מחקר נוסף הראה כי אוכלוסיה זו שייכת לאותו המין כמו הקצח הגדל רחוק מהים, התגלו בו התאמות מיוחדות לבית-גידולו. צמחי קצח משני האקוטיפים, שגודלו בתנאי רסס-המלח של חוף הים, אמנם עלו יפה, אך רק הפרטים בני האקוטיפ החופי הצליחו לייצר זרעים.


הרצליה, 6.2019
***

איני אדם מאמין, אך אני יכול להבין כיצד אנשים מסויימים יראו באורגניזם דוגמת קצח השדה (Nigella arvensis) יצירת אומנות, המזכירה מזרקת פורצלן. כמובן שבין אם יש או אין אלוהים, הקצח הוא תוצר של תהליך אבולוציוני (בטווח הארוך) ותהליך התפתחותי ה"מנוהל" על-ידי רבבות גנים (בטווח המיידי). היצירה המוגמרת מותאמת לצמיחה בקרקע חולית באקלים ים-תיכוני, ולהאבקה על-ידי חרקים. ההתפעלות שלנו היא בבחינת תוצר לוואי, שלרוב לא משרת את הצמח.

תל-מיכל, הרצליה, 6.2020