אחרי הגשם אפשר לראות גופי-פרי רבים של פסיפסית החולות (Pisolithus arhizus) בקרבת שיחים ועצים. תחילה הם לבנים ועגלגלים, אך הם במהרה מתבקעים וחושפים את הגלבה היבשה, הדומה לצואת סוסים. במצב הזה, גופי-הפרי נשמרים לאורך חודשים, כמו שאופייני בפטריות כרס.

פסיפסית החולות היא פטריית מיקוריזה - היא יוצרת יחסים סימביוטיים עם שורשי צמחים, דוגמת אורן, אלון, צפצפה, קזוארינה, שיטה, קטלב ואחרים. אבל בדרך-כלל הצמח לצדו אנחנו מוצאים את פסיפסית החולות במישור החוף הוא איקליפטוס. מחקרים מצאו לא פעם כי בריאותם וקצב גדילתם של עצים מושפעים לטובה מיחסים אלה. זאת כנראה הודות למעבר זרחן וחומרים אחרים, מהתפטיר לשורשים. מידת התועלת, כך נמצא, תלויה בחלק גדול בזן של פסיפסית החולות בו משתמשים.

בשנות השבעים היה מקובל לאלח מטעי עצים בפסיפסית, לשיפור גדילתם. איני יודע אם זה נעשה כיום, אבל עכשיו אני תוהה - האם הפטריות שאני רואה בחורשות האיקליפטוסים הובאו לשם בכוונה?

הוד-השרון, 10.2023
***
ממתי סוסים עושים את צרכיהם בשיחים?
רגע, לא. זאת פסיפסית החולות (Pisolithus arrhizus), המכונה גם "פטריית צואת הסוס". גופי הפרי מופיעים לעתים במקומות חשופים בשולי דרכים - מה שהופך פטריה זו למאוד נוחה כדי להדגים לחניכים עד כמה הנבגים שלה (ששימשו בעבר להפקת צבע חום) הם מלכלכים.
יבנה, 3.2021