הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": מניפנית מצויה (Ptyodactylus guttatus)
בחופש הגדול של כיתה ט' השתתפתי בסמינר השנתי של חוג המד"צים (מדריכים צעירים). סמינר זה, שהתקיים באכסניה בהרי ירושלים, היה אירוע מכונן בחיי, בו זכיתי להתאהב, לחוות דחייה ולעבור דברים נוספים שנראו לבן ה-15 שהייתי מאוד חשובים ומיוחדים. בערב היום השני להתרחשויות הלכתי בשביליה הקרירים והמוארים-חלושות של האכסניה, אל הביתן של הנערה שעתידה הייתה לא להתעניין בי. לפני שהגעתי ליעדי, מבעד לענני הלבבות והדאודורנט הזול שאפפו אותי הגיעו אליי קולות קרקור רמים, שהפנו את תשומת-לבי אל יצור שישב על קיר אחד הביתנים. זאת הייתה המניפנית הראשונה שראיתי בטבע, והמפגש איתה נרשם כאחד משיאי אותו סמינר, בו נראה כאילו כל דקה מלאה דרמה. זאת לא הייתה שממית בתים, אלא בעל-חיים שראיתי רק בספרים ובגן הזואולוגי, אבל הנה היא צדה ליד פנס הרחוב - ממש כמו שממית בתים! וכמובן שהרשימה אותי קריאתה הרמה, לה לא צפיתי כלל! לא ידעתי עד אז שזוחלים, מלבד תנינאים, משמיעים קולות.
זה היה מפגשי הראשון, שכן המניפנית היא בעל-חיים של סלעים (כפי שמעידות כריות-ההצמדה המפותחות) ואני גרתי במישור-החוף. עם זאת, שלוש שנים אחרי הלילה הרומנטי ההוא, פגשתי לראשונה מניפנית בבאר-יעקב. וזאת לא הייתה היתקלות יחידה, שכן בעשורים האחרונים זוחל זה הסתגל בהצלחה לסביבה העירונית והפך למין מתפרץ באזור בו (למיטב ידיעתי) לא היה מצוי קודם. אין זה נדיר לראות מניפניות על קירות בתים, מתחת לגשרים, במנהרות ובחורבות. הן מצטרפות כאן לחיות סלעים אחרות, דוגמת סיסים ושפנים, שהתאזרחו בהצלחה בנוף האורבני שמחליף כיום את גבעות החמרה.
כך הפכה המניפנית המצויה לשממית הרביעית של מישור החוף, ובזאת גם הגדולה והקולנית שבהן; שממית ששימחה אותי בערב של דאגה ואכזבה, וממשיכה לשמח אותי מחדש בכל מפגש.
_
מה למדתי בזמן הציור: נראה שלמניפניות יש יכולת לצבור ולאבד הרבה שומן. בין התמונות שצילמתי יש פרטים מאוד רזים ופרטים ממש שמנמנים - והם ממש לא נראים כמו אותה החיה. הפרט הזה, שצולם סמוך לעץ הבודד בדרך לבית-דגן, הוא המוצק ביותר שראיתי במישור-החוף. כה מוצק עד כי הוא נראה כמו מניפנית גלילית. אני מצטער אם זה יוצר דימוי גוף לא מציאותי בקהילת המניפניות, אבל זה היה הצילום היחיד ברשותי שניצב בדיוק בזווית הנכונה כדי להתאים לתמונה המשותפת של השממיות במדריך.

***
המניפנית המצויה (Ptyodactylus guttatus) היא השממית הגדולה של מישור-החוף, והנציגה היחידה של משפחת המניפניתיים באזור זה.
המראה שלה אקזוטי אפילו יחסית לשממית. האם זה עוד מין טרופי?
לא ממש. לפי הידוע לנו היום, הסוג מניפנית התפתח בצפון אפריקה, ומאוחר יותר הרחיב את תפוצתו למזרח התיכון, שם הוא מגיע מזרחה עד פקיסטן וצפונה עד לבנון. זיקת המניפניות היא לבתי-גידול יובשניים, והן חיות בעיקר במדבר או בסמוך למדבר. המניפנית המצויה עצמה היא מין אנדמי של דרום הלבנט. כאן ניתן למצוא אותה במגוון רחב של סביבות: ממדבר הגרניט השחון של דרום סיני, עד לחורשים הלחים של הכרמל. עם כושר הסתגלות כה מרשים, אפשר לצפות שלמניפנית המצויה תהיה תפוצה רחבה באזור הים-תיכוני. אבל באופן מפתיע, מישור החוף עובר דרך גבול התפוצה שלה. מצפון לכרמל, המניפנית שלנו מוחלפת במין קרוב: המניפנית הגלילית (Ptyodactylus puiseuxi) - מין המניפנית הצפוני בעולם. אני לא יודע אם ניתן למצוא את המין הגלילי בחוף הצפוני, אך אשער כי לפחות בראש-הנקרה אפשר יהיה לפגוש בה.
החלוקה הזאת בתפוצה, המשתרעת משני צדי עמק יזרעאל, משקפת כנראה תקופה בה היה קשה לחצות אותו - אולי אף זמן קדום בו העמק היה לשון ים, שאינה עבירה ליצורים יבשתיים.
אז אם לסכם - המניפניות הן סוג ממוצא מדברי, בו גם מינים שהסתגלו לבתי-גידול פחות יובשניים. המניפנית המצויה היא מין לבנטיני כוללני בדרישותיו, העוצר מסיבות היסטוריות בצפון הכרמל. היא בו-זמנית מקומית ומאוד לא מפונקת. תנו לה סלעים, או קירות בתים והיא תסתדר מצויין. רק אל תקבעו להיפגש איתה בנהריה.

כפר-סבא, 6.2021
***
זהירות על הזנב!
לפנינו מניפנית מצויה (Ptyodactylus guttatus), הגדולה בין שממיות מישור החוף. לולא שממית העצים, הייתי גם מכתירה כמרשימה ביותר, עם כריות האצבע האופייניות שלה!
המניפנית שבתמונה שרדה בעבר ניסיון טריפה, כמשתמע מהזנב המחודש שלה. איבוד הזנב, סוג של אוטוטומיה, היא תכונה המשותפת למשפחות זוחלים שונות. השממיתיים והמניפניתיים מאבדים את הזנב, כמו גם הלטאיים והחומטיים ומשפחות אחרות*. בזנבות של נציגי משפחות אלה קיים מנגנון המנתק את הזנב - שרירים, עצמות ועור - במקום ספציפי. הזנב המתפתל מסיח את דעת הטורף ונותן ללטאה הזדמנות לברוח.
זה טריק מציל חיים, אך הוא גובה מהחיה מחיר אנרגטי כבד ופועל רק פעם אחת (לפחות עבור המקטע המחודש של הזנב). במקום הזנב הישן צומח איבר פשוט בהרבה, ללא שרירים או עצמות, וללא יכולת התנתקות. הוא עדיין משמש לאיזון וכאיבר אוגר שומן, אבל זה לא זנב. לא באמת.
וזאת עוד סיבה לא להטריד לטאות בטבע. כשאנחנו גורמים לאחת מהן לאבד את הזנב, אנחנו מאלצים אותה לבזבז את קלף המיקוח שלה מול המוות.

בית-דגן, 10.2018
* אצל משפחות אחרות המנגנון חסר, כפי שגיליתי בכיתה ג', כשתפסתי חרדון מסכן בקצה הזנב.
***
אני עדיין מתקשה להתרגל לכך שהמניפנית המצויה (Ptyodactylus guttatus) פעילה ביום הרבה יותר משממית הבתים, ושיש סיכוי טוב לפגוש בה בשעות האור. את הגברת הזאת פגשתי יושבת בצהריים על קופסת חשמל ברחוב, ועוד בחברת מניפנית שנייה!
הרחוב בו נעשתה תצפית זו, בבאר-יעקב, נבנה בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000. לפני כן הוא היה חלק מאזור של שדות הבור, גבעות הכורכר והפרדסים בהם גדלתי. המפגש עם המניפניות, ומייד לאחר מכן, עם לבנין הכסיה (Catopsilia florella), גרמו לי להרהר בכך שבניית עיר לא רק מפחיתה את מגוון המינים, אלא ממש מחליפה אותו. חלק גדול מהמינים החיים בו מקורם מחוץ לשטח שנבנה, והם מותאמים לדברים שלא היו קיימים בסביבה המקורית, דוגמת מבני אבן או צמחי נוי טרופיים מסויימים.
חוויית הגדילה של ילדי באר-יעקב הנוכחיים שונה בתכלית מחוויית הגדילה שלי - ובכלל זה האינטראקציה שלהם עם הטבע. הייתי רוצה לקבל הזדמנות לספר להם על באר-יעקב הישנה, לא רק עקב תחושת נוסטלגיה, אלא כי יש בה מורשת טבעית ייחודית, שהולכת לאיבוד בשם האחידות והקוסמופוליטיות.

באר-יעקב, 6.2021