רגע אחד בין עבר לעתיד קיים.
זה הוא אשר מכונה "החיים".
- לאוניד דרבניוב
אולי קוראים להן "אבנים משתלבות", אבל השילוב אינו מושלם. בין אבן לאבן יש פס של אדמה, כחצי סנטימטר ברוחבו. מרחוק הוא רק מדגיש לנו את טקסטורת המדרכה. אך אם להסתכל מקרוב, נבין שברווח הזה קורה כל הקסם.
כאן מסתודד עולם שלם של יצורים זעירים: טחבי-עלים, חזזיות שחורות מהסוג תופחנית (.Collemma sp) וטחבי-כבד מהמין ריקציה גבישית (Riccia crystallina).
הריקציה הגבישית נקראת על-שום היצע המנצנץ שלה, המזכיר קצת את נופו של אהל הגבישים. היא מין עם תפוצה כמעט בכל היבשות, אך היא לא תצמח בכל מקום. הריקציה הגבישית מעדיפה קרקעות קלות, ונבגיה נובטים רק באור - שהרי אין לטחב זה יכולת להיאבק על אור עם צמחים וסקולריים, ואין בנבג חומרי תשמורת, שיאפשרו לצמח הצעיר לטפס אל האור ממתחת לאדמה, כמו שעושים צמחי הזרעים. נבג הריקציה מחכה עד שיהיה על-פני השטח במקום חשוף. גם מנת קור תעזור לעודד ולהחיש את נביטת הנבגים, אבל את זה קשה יותר למצוא בישראל.
הרווח הקטן הזה בין אבני הריצוף הוא ממלכתם של הטחבים והחזזיות. הוא שקוע מספיק כדי שנעלי העוברים-ושבים לא ירמסו את הצומח הנמוך, ומשטחיהן הקשים של האבנים מגירים לסדקים מים גם בזמן הקל שבגשמים. וזהו. יצורי הסדקים מקבלים נחלה משלהם, בה כל האור והמים שייכים להם. ולא משנה להם החשיבות שאנחנו מייחסים או לא מייחסים לנכס היקר הזה.
רחובות, 1.2024