כשהבן שלי היה קטן יותר, המצאנו משחק ששיחקנו בזמן נסיעות: הייתי אמא אמנונה עם הדגיגים שלי. הוא היה דג טורף שניסה לאכול את הדגיגים, אבל בכל פעם שזינק עליהם, הדגיגים היו מסתתרים בפה שלי, והייתי מסרבת לפתוח את הפה עד שהדג הטורף היה מתרחק.
המשחק המשעשע (שעות של הנאה!) מבוסס על האופן בו אמנונים דואגים לצאצאיהם: אחרי הטלת הביצים, הנקבה אוספת ושומרת אותן בפיה עד הבקיעה. אז היא משחררת את הדגיגים, אך הם חיים תחילה בלהקה קטנה בסמוך לה, ובהתקרב סכנה נכנסים כולם, כנחיל כסוף, בחזרה לפיה.
בתמימותי חשבתי שהתנהגות זאת משותפת לכל האמנוניים, אך ציפייה זו הייתה לא מציאותית, שכן מדובר במשפחה מגוונת מאוד, הן מבחינת מראה והן מבחינת התנהגות.

מין אחד שלא נוהג כך הוא אמנון הגליל (Sarotherodon galilaeus): דג אפריקאי, החי במערכת הירדן, ובכמה מנחלי החוף. במין זה הנקבה מטילה את הביצים על הקרקע, ואחרי הפרייתן שני ההורים אוספים את הביצים בפיהם. כך לפחות אם הנקבה גדולה ויש הרבה ביצים. אם זו נקבה מעוטת ביצים, רק אחד מההורים אוסף אותן בפיו (לא ברור איך נקבע מי), והשני אוכל את מעט הביצים שנותרו. בתום תקופת ההדגרה, הדגיגים משוחררים, ואינם חוזרים אל הוריהם, אלא חיים מעתה כלהקה עצמאית.

אצל האמנון המצוי (Coptodon zillii), לעומת זאת, הדגירה מתבצעת על קרקעית הקן, ואיסוף הצאצאים לתוך הפה - רק אחרי הבקיעה. מין ישראלי שלישי - אמנון הירדן (Oreochromis aureus) אוסף את הביצים לתוך הפה, וגם מסתיר שם את הצעירים בעת סכנה (הטיפול המלא!). כל האסטרטגיות הן כנראה מוצלחות, שכן שלושת מיני הדגים הם נפוצים ולעתים חיים באותו בית-גידול. בכל המקרים מדובר בטיפול הגובה מחיר מטבולי רב מההורים, כך שיכול להיות שהטיפול הפחות מסור בחלק מהמינים אמנם משפיע לרעה על סיכויי הישרדות הצאצאים, אבל מאפשר להורים להביא יותר צאצאים בעתיד.

גן לאומי תל-אפק, 10.2025