חרדל לבן (Sinapis alba) הוא אחד מכמה צמחים חד-שנתיים ממשפחת המצליבים, שפרחיהם צהובים. רוב אותם צמחים מכילים גם ריכוזים גבוהים של חומרים משניים, הנותנים להם טעם חריף הדומה במידה זו או אחרת לטעם החרדל. לחרדל הלבן טעם מובהק וחריפות גבוהה, מה שלא מפתיע, שכן המין האמור הוא אביו של אחד מזני החרדל הפופולריים ביותר.
מין זה הוא חובב של מקומות מופרעים: צדי דרכים, סוללות עפר ומזבלות. בדרך זו, ככל הנראה, עשה את ההיכרות הראשונית עם האדם - היכרות שהובילה לידידות בת אלפי שנים.

רמת-גן, 1.2017
***

החרדל הלבן (Sinapis alba) הוא אחד מתוך כמה מיני מצליבים המשמשים כמקור לזרעי חרדל, והוא אחד מצמחי התרבות המלווים אותנו כבר אלפי שנים. זרעי חרדל, המתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס נמצאו בעיר המצרית עמרנה, אך כנראה שהביות של הצמח החל זמן רב לפני כן. אזכורים רבים לחרדל קיימים בספרות העתיקה, כולל התלמוד והברית החדשה, לעתים בהתייחסות לגודלם של הזרעים.
יחד עם כל ההיסטוריה הארוכה הזאת, צורת הבר ממשיכה לגדול בצדי דרכים, מוכנה שנביית אותה שוב, אם צריך.

פארק אריאל שרון, 12.2018
***

החרדל הלבן (Sinapis alba) הוא אמנם אב קדום של חרדל תרבותי, אך היום קרנו נפלה לטובת הכרוב השחור (Brassica nigra), המשמש כמקור העיקרי לזרעי חרדל בעולם. יחד עם זה, החרדל הלבן ידוע כצמח קשוח, העמיד לתנאי עקה ולמחלות. מסיבה זו מנסים במשך שלושת העשורים האחרונים להכליאו עם מיני כרוב שונים, כדי להעניק עמידות לתוצרי כרוב דוגמת חרדל וקנולה. כן - הכלאה בין סוגי צמחים שונים! תהליך זה אינו פשוט כמו הכלאה בין מינים באותו הסוג, אך במקרים מסויימים הוא אפשרי במעבדה. מאז שנות ה-90 מדענים הצליחו ליצור הכלאות שונות של חרדל וכרוב, ואף הראו כי הושגה עמידות למחלות מסויימות. לא הצלחתי למצוא עדות לשימוש מסחרי בזנים אלה.
במאמר מוסגר, אני חושש שנסיונות ההכלאה הנואשים הללו נובעים מהטאבו שהחברה המערבית הטילה על טרנסגניקה - כלומר, הנדסה גנטית מודרנית, בה במקום להכליא ולקוות לטוב, מוצאים את הגנים הנחוצים ומעבירים רק אותם. דמיינו איזה עולם היה לנו לו היינו נפרדים סופסוף מדעות קדומות ופחד ממדע.

מרחבי-רחובות, 10.2021
***

קצת גאווה מקומית.

רבות ממשפחות הצמחים המיוצגות בארץ התחילו את דרכן האבולוציונית בארצות רחוקות: המורכבים, למשל, הופיעו לראשונה בחצי-הכדור הדרומי (אולי באנטארקטיקה) והתפשטו לאט צפונה, במעלה האמריקות. סיפורם של הסוככיים דומה למדי, אך נראה שהם הגיעו צפונה בעיקר דרך אפריקה. הדגניים, כך מתברר, התפתחו לראשונה בקרקעית יערות גשם, והשושלות הקדומות של משפחה זו עדיין מאכלסות בתי-גידול אלה בחגורות הטרופיות של אמריקה ואוסטרליה. אתם מבינים את העיקרון.
ואז יש את המצליבים.
משפחת המצליבים (Brassicaceae) מזוהה בזכות פרחיה הפשוטים, בעלי ארבעת עלי-הכותרת. רוב המינים בה הם עשבים, אם כי ידועים גם בני-שיח, שיחים ואף מטפסים. משפחה זו תרמה לנו צמחי מאכל רבים, ביניהם הכרוב, החרדל, הצנון, הלפתית ואחרים. בארץ ידועים מעל ל-150 מיני מצליבים, המותאמים לכל בכל בתי-הגידול היבשתיים: משלגי החרמון, דרך ביצות ויערות ועד לחופי ים ומדבר קיצוני. עושר זה לכלשעצמו לא יכול להצביע על כך שמקורם באזורנו, שהרי מיני הדגניים והמורכבים קיימים בארץ במספרים כפולים מזה!
חיפוש מקורה האבולוציוני של קבוצה נתונה מתבסס על יצירת פילוגנזה (שרטוט העץ המשפחתי), בעיקר באמצעים מולקולריים (למשל, השוואת רצפי דנ"א) ומיפוי תפוצתן של השושלות השונות. הדבר הסביר יותר הוא שהשושלות שהתפצלו מהמשפחה ראשונות ("הקדומות ביותר") יתקיימו קרוב לאזור המוצא. באזור כזה גם סביר שנמצא את המגוון הגבוה ביותר של שושלות שונות, בעוד באזורים אחרים נמצא פחות שושלות, גם אם מגוון המינים בהן יכול להיות גבוה יותר (כמו שקרה עם המורכבים באזור הים-התיכון). שיטה זו לא פועלת ב-100% מהמקרים, שכן הטבע לא מחוייב להשאיר לנו רמזים, אבל היא עדיין חושפת את סיפוריהם האבולוציוניים של יצורים רבים.
אז מה עם המצליבים? הממצאים העדכניים מראים שמקור המשפחה הוא בערבות מערב אסיה - ממש אצלנו! באזורנו אפשר למצוא לא רק מגוון מינים גבוה במיוחד, אלא גם ייצוג לחמש מתוך ששת השושלות העיקריות של המצליבים, כולל סוגים מתוך השושלות הקדומות ביותר: דו-פרית, (Aethionema) , מנתור (Matthiola) וכמה אחרים. גיל המשפחה מוערך בכ-40-60 מיליוני שנים והצלחתה כנראה קשורה בהתמעטות היערות והתפתחות בתי-הגידול היובשניים לפני כ-30 מיליון שנה. מהאזור שלנו נפוצו המצליבים לכל הכיוונים והפכו למתמחים בצמחיית ערבות, מדבריות והרים. מיני מצליבים, שאבותיהם חיו במערב אסיה לפני עידנים, מצויים כיום אף בקצה הדרומי של ארגנטינה, באוסטרליה וניו-זילנד, אם כי בכל היבשות הטרופיות עדיין קיימים אזורי יער-גשם בהם אין למצליבים דריסת רגל (מלבד פולשים בני-זמננו)!
על אף העושר במינים אחרים, דווקא עושר מיני המצליבים בחצי-הכדור הדרומי הוא נמוך. למשל, בכל אוסטרליה וניו-זילנד יש פחות מיני מצליבים מאשר בישראל לבדה (אבל גגלו מצליבים ניו-זילנדיים. התפתחו שם כמה מינים מדהימים!)
אז לסיכום: לעתים הם נראים דומים אחד לשני ולא מאוד מרשימים, אך המצליבים של ישראל הם משפחה מגוונת, בעלת היסטוריה ארוכה באזור שלנו, עם מורשת לעולם הטבע ותרומה חשובה לאנושות. הם צמחי ערבות פשוטים שכבשו את העולם, והם משלנו. בהחלט יש במה להתגאות!
בתמונה: חרדל לבן (Sinapis alba).

משארי יער אוסישקין, כפר-סבא, 1.2021
***

נבטי החרדל הלבן (Sinapis alba) הללו צמחו כך שחלק מהשורש נמצא באוויר וחושף את היונקות: התארכויות דמויות-שיער של תאי השורש, המגדילות את שטח פני השורש ומאפשרות קליטה יעילה של חומרי מזון ומים. דרך היונקות מתחברות לצמח גם פטריות סימביוטיות, ונוצר הקשר הראשוני עם חיידקים קושרי חנקן. היונקות הן מה שנתלש כאשר מנסים להעביר צמח ללא האדמה סביבו. אם תלשתם שורש מהאדמה, תלשתם את היונקות שלו, ופגעתם, לרוב בצורה אנושה, ביכולתו לספוג חומרים מסביבתו.

רחובות, 11.2021