כשמחפשים היום ספרות מדעית על תור הצווארון (Streptopelia decaocto) מופיעה מיד ערימה של מאמרים חדשים המדברים על כך שזהו המין הפולש הגרוע והמצליח ביותר בצפון-אמריקה. תור הצווארון הובא לפלורידה בשנות ה-80, ומאז האקולוגים עוקבים בחרדה אחר התפשטותו. הוא כבר הצליח למלא את כל השטח הזמין לו לכיוון צפון ומערב, וביסס אוכלוסייה משגשגת באלסקה! אבל זה לא הכל, שכן כיוון דרום עוד פתוח. התור האגרסיבי הצליח להשיג דריסת רגל בכל ארצות הים הקריבי, וכעת מתחילות להגיע תצפיות ראשונות שלו מארצות שונות של דרום-אמריקה.

תור הצווארון הוא כמובן לא העוף האירופאי היחיד שהובא לצפון-אמריקה. בסוף המאה ה-19 נערכה אינטרודוקציה מכוונת של מינים רבים לעולם החדש. חלק גדול מהמינים הובא על-ידי אדם אחד: יוג'ין שייפלר, שגמל בלבו לאקלם בארצו את כל מיני הציפורים שהוזכרו ביצירותיו של וויליאם שייקספיר. מבין אלה, הזרזיר המצוי (Sturnus vulgaris) התגלה כפולש חמור במיוחד. התור המצוי (Streptopelia turtur), אחד מהעופות המפורסמים יותר ביצירות הבארד, כנראה הובא לאמריקה בעת ההיא, אבל אם כך, הוא לא התאקלם. אך תור הצווארון לא הובא יחד עם אותם עופות, כי לא הוזכר על-ידי שייקספיר, ולמעשה כלל לא היה קיים באנגליה בתקופתו!
אי-שם, ב-1601, כאשר "הפניקס והתור" יצא לדפוס באנגליה, תור הצווארון היה מין עלום שם, שאיכלס חלקים של הודו ואפגניסטן. כאשר טריסטרם הגיע לארץ ישראל בשנות ה-1860 הוא הופתע לראות את התור האקזוטי בסביבות ים המלח. מה שהוא לא ידע, זה שכנראה היה זה כבר תחילתו של מסע הכיבושים הראשון של המין, שהמשיך והפך נפוץ בלבנט וטיפס צפונה, לאורך חופי תורכיה. בסביבות 1900 התייצבו תורים חלוצים מצדו האירופאי של הבוספורוס. הם איכלסו סביבות עירוניות, אך גם נופים חקלאיים - דוחקים בדרכם את התור המצוי ועופות אחרים בעלי אקולוגיה הדומה לשלהם. ההצלחה הראשונה של התור החדש באירופה הייתה בחלקיה המרכזיים - ומשם יצאו גלי התיישבות אטיים אך עקביים לכיוון צפון-מזרח ודרום-מערב. כאשר אני נולדתי, תור הצווארון נקרא אצלנו באודסה "תור העיר" והיה ציפור עירונית נפוצה מאוד. אף אחד לא זכר שהוא הופיע שם רק בשנות ה-40 (אבל היו להם בעיות יותר חמורות אז). מה שלא ידעתי הוא שבסטברופול, בערך יום נסיעה מזרחה מאודסה, תור הצווארון היה אז מהגר חדש, שבדיוק התחיל לקנן. תוך ארבעים שנה חזית הפלישה התקדמה 900 קילומטר מזרחה.

אם הייתי כותב את הטקסט הזה בשנת 2000 (מה שנראה לרבים מאיתנו כמו אתמול), הייתי מציין שעדיין ישנן מובלעות, במיוחד בארצות דרומיות, בהן אין למרחיב-תפוצה-סדרתי זה דריסת רגל. הייתי מציין את מרכז איבריה, צפון אנטוליה, הרי איטליה ואת צפון אפריקה. אבל ראינו את אלה עוברים קולוניזציה בשנים האחרונות ממש. האזור הפלארקטי שייך לתור הצווארון עכשיו - ואנחנו לא יודעים את הסוד שלו.

כל זה כדי להגיד שמי שהביא את העוף החביב למראה לפלורידה היה צריך לדעת איזה שירות דוב הוא עושה למדינה שלו, ולכל שאר המדינות בעולם החדש.
בינתיים רק אפריקה שמדרום לסהרה מחזיקה מעמד, אם כי איי כף-ורדה כבר נפלו במערכה הזאת. מי יודע, אולי עד שאגיע לטנזניה, גם היא תהיה שטופת תורי צווארון, על חשבון הפאונה המקומית.

כפר-סבא, 5.2021