כשהייתי בכיתה ד', אני די בטוח שפגשתי את הילדים המקוריים מתוך "אתמול רבתי עם גיורא". רק שבמקום התלבטות בין נחש ולטאה, הם ניגשו אליי וביקשו להכריע: האם החיה שהם לכדו בצנצנת היא נחש או תולעת?
אני לא בטוח שהכרעתי. החיה בצנצנת נראתה לי כמו שלשול לכל דבר. מכל מקום - הילדים האקראיים האלה, שפגשתי במגרש המשחקים, לימדו אותי את המילה "נחשיל", ומאז אותו יום, הרעיון של נחשילים ריתק אותי.
הנחשיל המצוי (Xerotyphlops syriacus) הוא אכן נחש קטן. אורכו כ-35 סנטימטר, והוא דק ועדין. זהו אחד ממיני הנחשים הנפוצים במישור-החוף. נמצא אותו בימי האביב, תחת אבנים וחפצים אחרים.

שם החיה הוא הלחם בין "נחש" ו-"שלשול" (למה לא "נחשל", או "נחשול"?), על שום דמיונו החיצוני לתולעת הטבעתית הנ"ל. ראש הנחשיל הוא קטן ואינו רחב מהגוף. פיו קטן ועיניו מנוונות למחצה, וחבויות תחת קשקשים עבים. זנבו קצר מאוד ומעוגל, כך שהוא נראה דומה מאוד לראש. תכונות אלה מתאימות את הנחשיל לחיים בתוך הקרקע, שם הוא מתמחה בטריפת חרקים חברתיים.
לפנינו נחש, שלכאורה איבד מתכונותיו הנחשיות עקב הסתגלות לאורח חיים קיצוני.
אבל הסיפור הוא, כנראה, כמעט הפוך.
גיורא, בשיר המקורי, צדק כמובן. נחש הוא, לפני הכל, לטאה. בתחילת תור היורה התפתחו הלטאות האמיתיות הראשונות, וזמן גיאולוגי לא רב לאחר מכן (בסוף היורה) הופיע ענף של הלטאות בו הרגליים התנוונו. איבוד הרגליים קרה פעמים רבות נוספות בין הלטאות, אך הענף הקדום האחד ההוא - הנחשים - הוכיח את עצמו כמוצלח במיוחד מבחינה אבולוציונית, והניב אלפי מינים, הנפוצים ברחבי העולם.

לשם מה איבוד הרגליים הזה היה טוב? בזה עולם המדע התחבט לא מעט, אך עידן הפילוגנזה המולקולרית סייע לנו להגיע לגרסה הסבירה ביותר, שכן התגלה כי הענף הקדום ביותר בעץ המשפחה של הנחשים הוא ענף ה- Scolecophidia - ארבע משפחות של נחשים חופרים ועוורים-למחצה, עליהן נמנות משפחת הנחשילים ומשפחת הנימונים. פיצול קדום זה (ופיצול נוסף בהמשך העץ, עם משפחה "נחשילית" נוספת) רומז על כך שאיבוד הרגליים היווה התאמה לחיים בתוך המצע. גם איבוד העפעפיים וכיסוי העין בקשקש הם התאמות הגיוניות לבעלי-חיים שמבלים את חייהם בדחיפת הראש לקרקע. בנוסף, זה יכול להסביר את אובדן האוזניים החיצוניות - עוד איבר רגיש של הלטאות אשר רק מפריע בתת-הקרקע.

כנראה שצורת הנחשיל הייתה דגם הגוף המקורי של הנחשים. הייתה נקודה בהיסטוריה של הכדור-הארץ, בה הדינוזאורים אולי שלטו בעולם, אך הנחשילים שלטו בעולם הנחשים. רק מאוחר יותר, ענף אחד של הנחשים חזר לחיים מעל האדמה, ותוך כדי כך נאלץ "להמציא את עצמו מחדש", ללא רגליים, עפעפיים או עור תוף. הפתרונות הלא שגרתיים שהנחשים מהענף המודרני (Alethinophidia) פיתחו כדי להתגבר על סוגיות של תנועה, חישה ואכילה, הפכו אותם, בסופו של דבר, לקבוצה המצליחה שהם היום.
הנחשילים, אם כך, מייצגים שלב ביניים, בו הנחשים עוד לא פיתחו יכולת לחנוק, להכיש, לראות אינפרא-אדום או אפילו לבלוע טרף גדול בתנועה אסימטרית של הלסת העליונה (אחד מסודות ההצלחה של הנחשים!). אבל בתוך הנישה האקולוגית שלהם, הנחשילים ודומיהם מצליחים מאוד. כיאה לקבוצה שהתפתחה לפני פיצול היבשות, הם נפוצים בכל העולם (מלבד מקומות קרים), ועדיין מהלכים אימים על נמלים וטרמיטים. דגם הגוף המסורתי שלהם עדיין עושה את העבודה, ועוזר לדודים עתיקים אלה של הקוברה והפיתון להישאר בין הנחשים השכיחים בסביבות המחיה שלהם.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 4.2025