אם יש צמח אחד שבולט מעל כולם בנוף של מישור החוף, זה השרביטן. הוא מכסה, כמו צמר ירוק, גדרות, שיחים ועצים, אפילו עצים גבוהים. לפעמים אף צומח בזכות עצמו בשדה, בצורת כרית רכה וגדולה.

זה היה אחד הצמחים הראשונים שהכרתי כשעלינו ארצה. ענפיו המטמיעים, העשויים פרקים-פרקים, יצרו רושם מיידי. הוא גם ליווה אותי בילדותי המאוחרת, כשנהגתי לטפס על שריגיו כעל סולם ואף לזחול (תוך סיכון חיי) בתוך המטריקס התלת-ממדי של נופו. הוא היה יוצר לנו במות מרופדות על אחד מעצי הברוש בשדה הגדול, כך שיכולנו להשתמש בברוש בתור מחנה.

יש החושבים את השרביטן לטפיל, אך אם ניתן לקרוא לו כך בכלל, אין כאן טפילות ישירה. הוא שואב מים מהאדמה כמו רוב הצמחים ומייצר סוכרים בפוטוסינתזה, שוב - כרגיל. אבל השרביטן הוא צמח מטפס, המשתמש בגבעוליו הגמישים כדי להיצמד לצמחים אחרים ולעטוף אותם. כך הוא יכול להתנשא מעל צל עצי החורש, בלי להשקיע זמן וכוח בגידול גזע עבה. העצים והשיחים המשמשים לו כמשענת עלולים לסבול, כאשר אור השמש נמנע מהם על-ידי סבך ענפים ירוקים.

קשה לדמיין זאת, אבל השרביטן הוא קרוב-רחוק של אותו ברוש עליו הוא מטפס. הוא שייך לחשופי-הזרע, מה שאומר שבמקום פרחים ופירות יש לו אצטרובלים. הם לא דומים לאצטרובלי האורן. ראשית, הם קטנים: כל אצטרובל מכיל זרע אחד או שניים. שנית, הקשקשים שלהם (שניים בלבד) הם בשרניים ואדומים (לעתים רחוקות, צהובים), כך שבעונת הקיץ השיח נראה כאילו הוא מניב דומדמניות. הוא לא. האצטרובלים היפים רעילים ויש להם טעם של סבון. בדקתי.

דבר נוסף בו השרביטן שונה מעצי המחט הוא זה שבמינים מסויימים שלו האצטרובלים מייצרים צוף בשלב הפרח שלהם ומואבקים על-ידי חרקים. 

השרביטן הוא עוד אחד מהסוגים הללו היושבים לבד במשפחתם. אין שום דבר שממש קרוב אליו, אך יש הרבה מינים שלו, אשר פזורים בחלקים היבשים של העולם. בישראל קיימים מספר מינים, מהם שניים מצויים במישור החוף. באזורים אחרים אין ביניהם חפיפה. האחד, שרביטן מצוי ( Ephedra foeminea), שייך לחבל הים-תיכוני, שם הוא מטפס על אלונים וחרובים. השני, שרביטן ריסני (Ephedra aphylla), הוא צמח מדברי, המטפס על עצי שיטה בודדים. אבל כאן, בארצות החמרה, הם גדלים בכפיפה אחת ואני מתקשה מאוד להבדיל ביניהם.