הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": חזיר הבר (Sus scrofa)
לפני כמה שנים יצא לנו לישון בשטח, בקרבת חולות פלמחים. בשעות הקטנות של הלילה התעוררתי בבהלה לשמע צליל נחרה חד, שכאילו ננחר ישירות באוזני. אחרי כמה דקות של רעד, חזרתי לישון.
בשונה משאר הרעשים הליליים ששמעתי בחיי, הנחרה הזאת לא נשארה תעלומה, שכן לצד השיח תחתיו שכבנו ללון הצבתי מצלמת שביל. בבוקר בחנו את סדרת התמונות שהתקבלה, וחוץ מביקורי תנים, היו שם תמונות אינפרא-אדום של חזירה, המתקרבת ברוגע אל מקום הלינה שלנו (שהיה כנראה שביל קבוע שלה), עוצרת לרחרח, מסתובבת ובורחת כל עוד נפשה בה.
החזיר הוא יונק הבר הכבד ביותר במישור-החוף, עם זכרים שמשקלם עובר לעתים את מאה הקילוגרמים. זהו גם יונק הבר הכבד ביותר בישראל, מאלה שלא נאלצנו להשיב עקב הכחדתו המקומית. ואת ההכחדה הזאת החזיר פספס כחוט השיערה, שכן ערב הקמת המדינה אוכלוסיית המין בארץ הצטמצמה עקב ציד, לכדי קומץ עדרים קטנים ומנותקים לאורך השבר הסורי-אפריקאי, מנאות הכיכר עד עמק החולה. כן, שמעתם נכון: לא רק שלא היו חזירים במישור-החוף, לא היו אפילו חזירים בחיפה!
כמובן שמאז אותה תקופה אפלה הפכה חיה בלתי-כשרה זו לאחד המינים המצליחים בארץ, שמתנהגים בחיפה וטבעון, כמו שעושים היעלים במצפה-רמון ושדה-בוקר. עם זאת, יש להם עוד הרבה סיבות טובות לפחד מאיתנו, ופחד זה חשוב כדי שהחזירים יישארו חיות בר. כשהם בעיר הם מזיקים ומהווים סכנה לציבור. כשהם בחולות, בחורש,ובגדות נחלים, החזירים הם מהנדסי סביבה חשובים, המתחחים את הקרקע, פורצים שבילים והופכים את הטבע שלנו לקצת יותר פראי (והלילות לקצת יותר מלחיצים).
-
מה למדתי בזמן הציור: למדתי כמה קטנות פרסות החזיר (כל הזמן ניסיתי לצייר אותן גדולות מדי) וכמה גדול הראש שלו. למדתי שכמו אצל יונקים אחרים, פרוות הקיץ במין זה היא משהו דליל ומביך. למדתי גם שזנב חזיר בר (בשונה מזנב חזיר מבויית) דומה למעשה לזנב של אריה.
***

החזיר (Sus scrofa) הוא כנראה פרסתן הבר הנפוץ בישראל.
את הנקבה המניקה הזאת צילמנו במצלמת שביל, לגדות נחל שורק.
החזיר נפוץ בכל החלק הים-תיכוני בישראל, כמו גם החלק הערבתי ובנקודות מסויימות, גם במדבר. בעולם, נפוץ מין זה ברובה של אירופה ורובה של אסיה, בנוסף לרצועת החוף הצפונית של אפריקה. המין נפוץ מיערות המחט של פינלנד, עד יערות הגשם של אינדונזיה. בארץ, ניתן לפגוש אותו בחולות, חורשים, יערות נטועים, ביצות, בתות וערבות.
החזיר שייך לסדרת מפריסי הפרסה, הכוללת בקרבה גם איילים, אנטילופות, צאן, בקר, כמו-גם את הליווייתנאים. בשונה ממרבית מפריסי הפרסה היבשתיים, חזירים הם לרוב אוכלי-כל. הם ניזונים ממגוון רחב של צמחים, בנוסף לבעלי-חיים קטנים ופטריות. אסטרטגיה זו מאפשרת להם כנראה לשרוד טוב יותר שינויים סביבתיים ומסבירה חלקית את תפוצתו הרחבה של המין בישראל.
עם התמעטותם והכחדתם של פרסתני הבר האחרים בארץ, החזיר הפך למין טרף חשוב לטורף העל האחרון שנשאר בישראל: הזאב האפור.

נחל שורק, 7.2015
***

אין פרס למנחשים את זהות הגולגולת.
לפנינו חזיר בר (Sus scrofa).
אם היינו מבקרים במישור החוף בתקופת הברונזה, היינו יכולים לפגוש מגוון פרסתני בר: צבי מצוי, חזיר בר, יחמור, בקר בר, אייל כרמל, אייל אדמוני, אנטילופת בובל ואפילו היפופוטם. במהלך ההיסטוריה הצטמצמה רשימה זו לשני מינים בלבד: צבי וחזיר. כעת גם הצבאים נדחקים והחזיר נשאר במקומות רבים פרסתן הבר האחרון.
הצלחתו נובעת בין השאר מהיותו אוכל-כל. אנחנו יכולים לראות זאת בשיניו הטוחנות, הדומות לשיני אדם. גם תוקפנותם המפורסמת של החזירים (אותה מזכירים לנו הניבים הגדולים) וחוסר החששנות שלהם עזרו לחזירים לא להיכחד מנופים בהם אין מנוס מהאדם. גורם נוסף להצלחה הוא היותם לא כשרים, בארץ בה פרסתנים אחרים ניצודים למאכל.
כך יצא, שבעוד הצבאים נעלמים מפני העיר המתקדמת, החזירים הולכים ומעמיקים לתוכה. זה נפלא, כי הם לא נכחדים, וזה נורא, כי יש כאן מתכון לאסון. עכשיו יהיה עלינו לנקוט בצעדים מחושבים מראש, כדי למנוע פגיעות באנשים ובחזירים, ולהמשיך להתקיים בשלום לצד פרסתני הבר האחרונים של מישור החוף.

צופית, 1.2020
***

עקבות טריים של בעל-חיים כבד למראה יורדים מהתלולית עליה יושבת הגדר של מטווח 24.
אולי סתם בן-אדם סקרן?
מתקרב.
לא, העקבות קטנים מדי לאדם.
אולי כלב?
מסתכל למטה, למקום בו העקבות יורדים למישור.
עכשיו זה ברור: חזיר בר (Sus scrofa), חיית הבר הגדולה ביותר שנותרה בגוש-דן, עדיין מסתובב באזור ומפגין נוכחות.
אך כדי שהחזירים יוכלו להמשיך לחיות בראשון-לציון, אנחנו צריכים להיות בני-אדם, המשאירים גם לטבע מרחב קיום.

ראשון-לציון, 2.2023
***

בטביעת-הרגל הזאת של חזיר הבר (Sus scrofa) אפשר לראות את האצבעות המשניות של הפרסה. אבות הפרסתנים התחילו את דרכם עם הרגל הבסיסית של היונקים, הכוללת חמש אצבעות. פיתוח הפרסות היה מלווה בהגדלה של האצבעות האמצעיות וניוון של האצבעות בצדדים. מינים החיים באזורים בוציים, או ביערות בעלי קרקע רכה, שמרו על האצבעות המשניות בצורתן המופחתת. אלה מספקות תמיכה נוספת ומונעות שקיעה של הרגל. בעלי-חיים הדרים בסביבות עם קרקע קשה נוטים לאבד את האצבעות המשניות ולהישאר עם שתי אצבעות (כמו הגמל) או אפילו אצבע אחת בלבד (כמו הסוסים).

עמק זבולון, 8.2020