קשה לפספס עוף גדול ולבן ההולך לאט באמצע השדה. עוד יותר קשה לפספס להקה קטנה שלהם, במיוחד כזאת המתגודדת סביב חיות משק. זוהי אנפית הבקר, אחד העופות המיוחדים בארצות החמרה.

בין האנפות, מדובר במין קטן יחסית, עם רגליים קצרות. בהתאמה, גם הצוואר והמקור קצרים יחסית לאנפות אחרות. תכונות אלה מזכירות לנו כי לפנינו מין אנפה שהסתגל לסביבות יובשניות, ואין לו עוד צורך לעמוד במים עמוקים. אנפית הבקר, כמו ששמה מרמז, חיה בקרבת אוכלי עשב גדולים, יושבת על גביהם כעל עמדת תצפית וניזונה מחרקים, וחיות קטנות אחרות, שאוכלי העשב מחרידים ממקומם. היא אינה בררנית: עדרי אנטילופות בסוואנה או עדרי כבשים באחו - כולם מתאימים. גם כלים חקלאיים העובדים בשדה מספקים נקודת תצפית, מקור מזון והגנה מסויימת מטורפים, ולכן, לעתים מלווים על-ידי אנפיות. עם זאת, אין זה נדיר לראות אנפיות צדות לבד בשדה (תוך חיפוש שיטתי בעשב) ואף על גדות מקווי מים. אנפיות בקר מסויימות הסתגלו לחיים בעיר ואפשר לצפות בהן מחפשות שאריות מזון בשווקים ומזבלות, ללא חשש גדול מבני-אדם.

​

אנפית הבקר ידועה גם בשל הרחבת התפוצה שהיא עברה במאתיים השנים האחרונות (כמעט) ללא עזרת האדם. תפוצתה המקורית הייתה בחלקים הטרופיים והסובטרופיים של העולם הישן: באפריקה, דרום אסיה וארצות הים התיכון. כיום הרחיב מין זה את תפוצתו עד צפון אירופה, וגם ביסס, באופן טבעי, אוכלוסיות באמריקה ואוסטרליה. אנפיות משוטטות לא מעט מחוץ לתחום התפוצה הרגיל שלהן, כך שאפשר להניח כי הגיעו לאזורים אלה פעמים רבות בעבר, אך הצליחו להתבסס רק כאשר התנאים התאימו להן. באמריקה ואוסטרליה הייתה זו כנראה הבאת עדרים מבויתים, אשר איפשרה זאת. לגבי אירופה, אני חושד בשינוי האקלים.

בישראל היו אנפיות הבקר (כשאר מיני האנפות) חורפות וחולפות בלבד. בקיץ היו חוזרות לאתרי קינונן באזור הים הכספי. החל משנות החמישים החלו אנפיות הבקר (ואנפות אחרות) לקנן בישראל, כך שהיום הן הפכו למין יציב ונפוץ. 

הקינון נעשה במושבות על עצים נמוכים, לפעמים בקרבת מים ולעתים במעורב עם עופות מים אחרים. מושבות אלה, ההופכות רועשות מאוד בסוף האביב, הן קבועות משנה לשנה. במהלך שאר השנה ניתן לצפות באנפיות מתכנסות ללינה על עצים. עצים אלה לעתים רחוקים משדות הציד של האנפיות, כך שבבקרים ניתן לצפות בהן עפות בלהקות קטנות בין שתי נקודות אלה.

***

​

מתוך קבוצת הפייסבוק:

​

גולגולת של אנפית בקר (Bubulcus ibis), שנמצאה בשולחן אכילה של שועל, מבהירה לנו עד כמה אנטומיה של עופות היא תחום שמרני. גם אם הניצוי והיציבה מעניקים לציפורים שונות מראה מגוון, השלדים עצמם נבדלים בעיקר בפרופורציות ובגודל. גולגולת אנפית דומה מאוד לגולגולת עורב, למשל, מלבד ההבדל הברור באורך המקור. מדהים לראות כמה גומחות אקולוגיות הצליחו העופות לאכלס בהצלחה, תוך שינויים קלים בלבד למבנה גופם.

שדה השפה, מרחבי-רחובות, 11.2021