זה חודש קצת דל בממצאים, אז קחו סיפור:

בתור מתבגר הייתי יוצא למסעות רגליים סביב באר-יעקב. כך, מפזם לעצמי את מנגינת הנושא של "פארק היורה", הייתי מגיע לגבעות נצר-סירני, או לגבעת האירוסים של ראשון, או לתחנת הרכבת הנטושה של צריפין, ולמקומות רבים אחרים.

איפה-שהוא בגיל 16 מצאתי את עצמי מרחיק אל תוך עמק לוד, מצפון למושב ניר-צבי. האזור ההוא היה בעיקר מישורי, חצוי במספר תעלות ישרות, ונטוע בפרדסים צעירים ומטופחים. בכנות, זה היה חבל ארץ משעמם למדי, שונה מאוד משטחי השיחור הרגילים שלי, שהיו מלאים גבעות כורכר, חורבות, מטעים נטושים וערימות פסולת מכל הסוגים והתקופות. אבל השיטוט ביום ההוא לא היה לשווא, שכן בין עצי הקלמנטינה המגומדים מצאתי מאגר מים נהדר, וזה היה מלא צמחים טבולים, שנראו לי כמו הצמחים הדקורטיביים שהיינו קונים עבור האקווריום המשפחתי.

כשמצאתי את המאגר לראשונה זאת הייתה כבר שעת דמדומים, שצבעה את פני המים בורוד. החושך עמד לרדת על עמק לוד. לכן, בלי להתעמק הרבה בצמחים, הסתובבתי וחזרתי הביתה.

כעבור חצי שנה שוב התחשק לי לטייל צפונה. והפעם שמתי לעצמי למטרה להשיג כמה מאותם צמחים, ולהביאם אל הביצה שלי: חצי פנס רחוב שהיה מלא במים, ואליו הייתי מוסיף ללא הרף יצורים חדשים שהייתי מוצא בבריכות חורף ותעלות.

את הדרך כבר הכרתי, אך כאשר עליתי אל מה שזכרתי שהוא מאגר המים, מצאתי במקומו אגן ריק וחרב. קרקעיתו נראתה מולבנת בצורה מוזרה, כאילו מישהו פיזר בה אפר. כשירדתי לבדוק את טיב החומר, מצאתי שאלה היו שרידי צמחים עדינים מאוד, שהתפוררו במגע. אספתי קצת מהאפר המוזר ומקרום הקרקע היבש, וכשחזרתי הביתה, שמתי אותם בביצה שבחדרי.

במשך חודש-חודשיים לא קרה דבר חדש בביצה, אך כאשר הגיע החורף, התחילו לבצבץ מהקרקעית אצות חדשות: דקיקות, מסועפות, ומהירות צימוח. תוך זמן קצר הן מילאו את חצי הפנס שלי. אלה, כפי ששמחתי להבין, היו נאווניות (.Chara sp).

הנאווניות נראות שונות מאצות ירוקיות אחרות. המבנה שלהן מאוד רגולרי, יותר כמו של צמחי פרחים. ויש בכך רמז, שכן מתוך סדרת הנאווניות התפתחו צמחי היבשה: הטחבים, השרכים ולבסוף גם צמחי הזרעים! אברי הרביה, הדומים לשלב מעבר בין אלה של אצות לאלה של טחבים, רמזו כבר לחוקרי האצות הראשונים, כי לפנינו חוליה מקשרת בין שתי קבוצות שונות.

ואני, אין לי דבר שאני אוהב כמו חוליות מקשרות: ארכיאופטריקסים, לטימריות, אוסטרלופיתקים. תוכלו לשאול את אמא שלי איך בגיל שבע הייתי קופץ מהספה, מנופף בידיים ומכריז שאני ארכיאופטריקס שלומד לעוף. ועכשיו הייתה בידיי חוליה מקשרת כזאת - אצה שנמצאת צעד אחד לפני היציאה ליבשה. אחד מהדודים הקדומים שלה, לפני מאות מיליוני שנים, צמח אל תוך האוויר הפתוח מחוץ לאגם שלו, ובזכותו יש לנו היום יערות, חורשים וערבות. בזכותו אנחנו קיימים. בזכותו החיים על היבשה נראים כמו שהם נראים.

הנאווניות שגשגו אצלי במשך כמה חודשים, ואז מתו והתפרקו במהירות, לא משאירות אחריהן זכר מלבד קצת משקע סידני בתחתית הביצה. הרי בנוסף להיותן אבן דרך שאין כדוגמתה באבולוציה של החיים על-פני האדמה, הן גם יצורים חד-שנתיים של מקווי מים עונתיים. ואף שהן בטח ייצרו אצלי נבגים, הביצה שלי מעולם לא הצמיחה נאווניות אחרי השנה ההיא.

אבל זה לא ישנה את העובדה: מצאתי את דרכי חזרה אל העולם האבוד, והשבתי לחיים את היצורים הקדומים. המשלחת הוכתרה בהצלחה.

התמונה מבריכת נווה-גן (ז"ל), 2.2019