הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": כירקנתיום (.Cheiracanthium spp)
אנשים שלא עוסקים בביולוגיה נוטים לעתים לחשוב שיש למדע הבנה טובה של עולם הטבע. אם לא של כל עולם הטבע, לפחות של החלקים היותר מאוכלסים שלו, וגם אם יש מינים נדירים שאיננו מכירים, לפחות במינים הנפוצים אנחנו מתמצאים. זאת הנחה הגיונית, אבל שגויה.
מיניו הרבים של הסוג כירקנתיום נפוצים בכל העולם. מדובר בעכבישים בגודל בינוני, שאינם טווים רשת והמעדיפים לחיות על שיחים ועצים. קיימים שני מאפייני זיהוי בולטים: רגליהם הקדמיות ארוכות יותר מהאחוריות, ופטמיות הטוויה שלהם מוארכות ומחודדות. בהגדלה ניתן לראות דורבן ארוך הבולט מבחנין הזכר ומקנה ליצור את שמו (Cheir-acanthium = קוץ-יד ). מפגשים עם הכירקנתיום, בטבע ובסביבת הבית, הם שכיחים.
כאשר נכנסתי לעולם הארכנולוגיה, לפני שמונה שנים, אחת ממשימותיי הייתה לעסוק במשפחת המיטורגיים (Miturgidae), עליה נמנה אז הכירקנתיום. אבל לא חקרתי את הכירקנתיום - כי אחד המנחים שלי, זה שהבין במיטורגיים, היה משוכנע בכך שסוג זה לא שייך למשפחה הנ"ל. למעשה, הכירקנתיום הועבר למיטורגיים רק בשנת 1997, אחרי יותר ממאה שנה של השתייכות למשפחה אחרת - הקלוביוניים (Clubionidae). העברות של סוגים ממשפחה למשפחה (כמו-גם הקמה וביטול של משפחות) הן נפוצות בעולם הטקסונומיה, ומתרחשות לעתים כאשר מדענים מאוחרים בוחנים את עבודתם של מדענים קודמים. שינויים אלה משקפים את ההבנה הגוברת שלנו בתחומי האבולוציה והסיסטמטיקה. מדענים בתקופות קודמות יצרו לעתים "טקסוני פח" (wastebasket taxa) - קבוצות טקסונומיות אליהן שייכו מינים שלא היה ברור לאן לשייכם. הקלוביוניים היו קבוצה שכזאת, וכללו מגוון של "עכבישי שק" - עכבישים בעלי שתי ציפורניים ברגל, שלא השתייכו לקופצניים, הסרטבישיים או אחת המשפחות הדו-ציפורניות האחרות שקלות לזיהוי. רק בעשורים האחרונים התחילו חוקרים (וחוקרות) אמיצים לנבור בפח הטקסונומי של הקלוביוניים ולנסות להבין כמה משפחות הסתתרו שם וכיצד להבדיל ביניהן. קלוביוניים לשעבר פוזרו, כמיטב יכולתם של החוקרים, בין עשרות משפחות. חלקן הוכיחו את עצמן כ"משפחות אומנות" (לא מונח מדעי), בהן הסוגים שהו כל עוד לא התגלתה התאמה טובה יותר למשפחה אחרת. כיום הכירקנתיום משוייך למשפחה משלו (Cheiracanthiidae), יחד עם קומץ סוגים נוספים.
סוף טוב הכל טוב? עוד לא.
זוכרים שלא חקרתי את הכירקנתיום בסוף? אז איש עוד לא עשה זאת כראוי, עבור נציגי הסוג בישראל. מדובר בעכביש נפוץ ובולט, שלא רק שאין לו שם בעברית (מה שלא מאוד נדיר), אלא שאיננו יודעים להגיד עליו כמעט שום דבר. כמה מינים יש בארץ (אני מעריך שלפחות עשרה)? איך מבדילים ביניהם? מאיפה הם הגיעו ואיפה הם חיים? מה הם אוכלים לארוחת בוקר? הכירקנתיום הוא כמו האפליקציה הזאת שקיבלתם עם הטלפון ומעולם לא פתחתם. אתם חיים לצדה יום-יום, אבל אם ישאלו אתכם, לא בטוח שתזכרו אפילו איך היא נקראת או מה האייקון שלה.
מתי נשלים את הפערים האלה? אולי בקרוב, כאשר יגיעו אלינו סטודנטית או סטודנט שיהיו מעוניינים להשקיע שנתיים-שלוש מהחיים בהוספת הכירקנתיום הישראלי אל מאגר הדברים שאנחנו, בני-האדם, מכירים. בדרך לשם אצטרך לשכנע את המומחים לעתיד שמדובר בעכביש מעניין, שאינו אשם בהזנחה שקיבל לאורך הדורות. ככל יצור חי, אני בטוח שמשנתחיל לחקור אותו ולהרחיב את מאגר הידע האנושי, יתגלו בפנינו פלאות והפתעות.
-
מה למדתי כשציירתי: לרגל העכביש, כידוע, יש שבעה פרקים. עם זאת, נוהגים לצייר לרוב חמשה, כי שניים הם קטנים מאוד וקרובים לגוף. ככל שאני מצייר יותר עכבישים, אני מבין כמה בולטים שני הפרקים הללו במינים מסויימים. זה נראה כאילו איזה מיסב מחבר את רגל העכביש לגוף. בהחלט שווה לשים לב לכל הפרקים.
***

ה"פרח" הדקורטיבי הזה אינו אלא מסתור של עכביש כירקנתיום (.Cheiracanthium sp) שנבנה תוך שימוש בתפרחת טיונית החולות (Heterotheca subaxillaris). המסתור לא משמש לציד. עלי-הכותרת של הפרחים הלשוניים הם פשוט חומר גלם נוח במיקום נוח.
והתוצאה נאה.

הוד-השרון, 11.2020
***

מצד אחד.
על הצד התחתון של הרבה מעלי עץ התפוז בחצר שלי יש כנימות ממינים שונים. כאשר מביטים על הצד העליון של העלים, רואים הרבה מאוד מטווי-התנשלות וגם נשלים של עכבישים, בעיקר מהסוג כירקנתיום (.Cheiracanthium sp). אלה הם האויבים הטבעיים של דיירי הצד התחתון.
אמנם כדי להיפטר לחלוטין מהמזיקים, יש צורך להרעיל אותם, אבל אז מחסלים גם את מי שטורף אותם, וחושפים את הצמח להתפרצויות בלתי-מבוקרות של כנימות. סכנה זו מחייבת להמשיך ולהוסיף חומרי הדברה, או (כמו שעושים לעתים היום) לייבא אויבים טבעיים אחרי התפוגגות הרעל.
אבל העץ אצלנו אינו גידול מסחרי, והוא גם ככה נותן המון פרי. העלווה שורצת עכבישים, גמלי-שלמה ומושיות - סוכני בקרת-המזיקים של הטבע. הם לא יכולים לחסל את המזיקים, אך הם מבטיחים שכל חורף יהיו שם תפוזי ולנסיה כתומים ומתוקים.
כפר-סבא, 10.2019
***

לעכבישים המשוטטים מהסוג כירקנתיום (Cheiracanthium) יש מוניטין רעים. נשיכתם ידועה לשמצה ומתוארת כ"כואבת יותר מעקיצת צרעה". אגדות על מקרי נמק, כמו מנשיכת ארסן, נפוצות באירופה ובאמריקה.
אבל לכירקנתיום, על מיניו השונים, מגיעה הרבה יותר תשומת-לב חיובית, על היותו שכן טוב ומועיל (ברוב רובם של המקרים) ועל שום היותו יצור מרתק.
הנה למשל תגלית מעניינת: הכירקנתיום משלים את תזונתו הבשרית בצוף. בהיותו עכביש שוכן צמחים, היכולת לנצל את נוזל הסוכרי הזמין היא רק מתבקשת. ואפילו לא צריך לחפש פרחים, שכן לצמחים רבים יש צופנים חוץ-פרחיים. אכילת צוף, כך הראו מחקרים, עוזרת לעכביש לשרוד ולהתפתח, וגם פשוט לרוץ כל הלילה - כמו שעכבישים אלה עושים לעתים.
לאחרונה מתברר מניתוח עכבישים מהטבע, ומהאכלות בשבי, כי אכילת צוף קיימת בכל-מיני משפחות עכבישים: קופצניים, ציידיים, סרטבישיים ואחרים. מי יודע, אולי הצופנים החוץ-פרחיים התפתחו עבור העכבישים, כך שיוכלו לשמור על מארחיהם ממזיקים בצורה מיטבית?
אני צריך לראות אם יש חובבי סוכר בין עכבישי המעבדה שלי, אם כי דווקא עבור הזאבנים נמצא שאינם נכללים על מועדון הצוף החדש והאופנתי.

כפר-סבא, 6.2022