לאשתי יש עסק לא גמור עם הסרבולנים (.Eresus spp).

הסיבה לאותם רגשות קשים נעוצה בכנס חוקרי עכבישנים, אליו היא הגיעה אתי לפני מספר שנים. במהלך הכנס, שנערך בצ'כיה, יצאנו ליום סיור, בו תוכנן שנבקר בכמה אתרי טבע, ובנוסף, בטירה עתיקה אחת. האתר הראשון היה כמה גבעות קירטון, שלגאוות הצ'כים, היו המקום החם והיבש ביותר במדינה (חם ויבש כמעט כמו החלק הלח ביותר בחרמון). רביד לא התעניינה במיוחד באתר הזה, אבל התרגשה לקראת הטירה.

לקראת סוף המסלול באתר הראשון, מצא אחד החוקרים זכר של סרבולן מוראבי (E. moravicus), שעורר התרגשות גדולה. הרי עכבישים אלה הם נדירים ומקומיים מאוד באירופה. והם גם מקסימים: עגלגלים, קטיפתיים ואיטיים. ובעוד שהנקבה גדולה ושחורה, הזכר קטנטן וצבעוני. הוא צהוב-שחור במין הישראלי (E. albopictus, כמו הפרט בתמונה) ואדום-שחור, כמו מושית, במינים האירופאיים. וכמובן שזה היה המקום הטוב ביותר בצ'כיה למצוא אותם, שכן הסרבולנים אוהבים חום, יובש ונופים עשבוניים.
מיותר לציין כי כל עשרות החוקרים בסיור עצרו על ראש הגבעה, שלפו את ציוד הצילום היקר שלהם, והעניקו לעכביש המסכן המון תשומת לב לא רצויה. לקראת סיום סשן הצילומים הזה, נמצא סרבולן שני, והפעם נקבה! המהומה התחילה מחדש. רביד ואני פרשנו לנוח בצל היער, לחכות שהתרגשות החוקרים תדעך. כעבור שעה, כאשר שני הסרבולנים בוודאי התעוורו מכמות הפלאשים, המדריך הודיע שלא נותר זמן לבקר בטירה, ואנחנו נמשיך ישר לתחנה השלישית שלנו: ביצה מיוערת, ובה מין נדיר ומיוחד של נמלים.
לחוקרים, כך נראה, זה לא הפריע. הם ניגשו באושר לסנן את הרקבובית בביצה, ורביד נותרה מתוסכלת ומבולבלת, וכפי שהיה נדמה פתאום, מוקפת בחבורה של פסיכים.

"אם לא העכביש הזה שלכם!" - היא מזכירה לי לפעמים. אבל יש לי תחושה שגם הביקור בטירה היה הופך מתסכל עבורה.
בכנס שנערך בשנה אחרת, בהונגריה, הסיור שלנו הגיע למבצר עותמאני, בו המדריך הסביר על התרחשויות חשובות בהיסטוריה ההונגרית. המבצר היה גדול ורחב, ומוקם על ראש גבעה עשבונית ויבשה, שהשקיפה אל הרי הקרפתים. המודרכים הינהנו למדריך בנימוס. אבל אז אחת החוקרות מצאה מחילה של סרבולן המושית (E. kollaris) והסיור פנה בכיוון בלתי צפוי. החוקרים הנרגשים שלפו כפות גינון והתחילו להתרוצץ על ברכיהם בהריסות, תוך צעקות עליזות של "מצאתי!". את שאר זמנם הם בילו בחפירה מאושרת אחר מחילות סרבולנים, מתעלמים מדברים שניוניים כמו נופים ומבנים היסטוריים.
רביד לא הייתה אתי בכנס ההוא, משנתייאשה לחלוטין מבילוי בחברת הקולגות שלי. אז בזמן שכולם נברו בחיפוש אחר עכבישים קטיפתיים, שוטטתי לבדי על החומות, וצילמתי פרחים.

בית-דגן, 6.2022
***

את נקבת הסרבולן (.Eresus sp) הזאת מצאתי בזמן הסיור האחרון בשמורת השיטה. הרמתי גולגולת איל גדולה, ובין הקרניים הסתתר מטווה העכבישה.
הסרבולנים הם עכבישים מאוד מיוחדים, במראם והתנהגותם. גופם רחב ומכוסה שיער צפוף וקטיפתי. עיניהם קטנות ורגליהם קצרות ועבות. תנועתם אטית ומגושמת. הזכרים קטנים בהרבה מהנקבות ומתהדרים בצבעים עזים. את התנועה האטית יכולים הסרבולנים להרשות לעצמם, שכן מלכודותיהם דואגות שכמעט שום חרק לא יוכל להימלט מהם. בני משפחת הסרבולניים הם מהעכבישים המייצרים משי צמרירי (cribellate silk) - "קורי עכביש" חסרי דבק, אך בעלי שטח-פנים גדול, המאפשר למשי להיצמד לחפצים בעזרת כוחות כוחות ואן-דר-ואלס (כוחות פיזיקליים). מנסיוני, זהו המשי הדביק ביותר, שאף חרקים בעלי כסות גוף "דוחת דבק", כמו צרצרים, נלכדים ומסתבכים בו.

משהסרבולנית הרגישה תזוזה ברשתה, היא מתקרבת באטיות לטרפה וסוחבת אותו לתוך המסתור שלה. היא לא צריכה למהר. הקורבן לא הולך לשום מקום. בשונה מעכבישים קרקעיים אחרים, להם העדפה לטרף רך, שאינו נאבק הרבה, הסרבולנית לא בררנית, ומזונה כולל חיפושיות, צרעות ומגוון דברים לא ידידותיים אחרים.

סרבולנים הם לא מסוג העכבישים שתפגשו בפארק או בגינה. אלה עכבישים מאריכי ימים שכמעט ואינם זזים בחייהם. הם זקוקים לשטחים פתוחים, עדיף טבעיים, בהם קרקע שאינה מופרעת. הם יכולים לשרוד באתרי טבע עירוני - בתנאי שהשטח באמת נשמר טבעי (למשל, בגבעת קוזלובסקי), ולא הפך לגינה עירונית שנושאה צומח מקומי. זהו אחד מהמינים עליהם אנחנו מגינים בהקמת שמורות טבע בגבעות הכורכר והחמרה. הם יכולים להישאר לצדנו לדורות רבים, כל עוד נקפיד על כך שבסביבתנו נותרים נופי בתה, חורש וחולות שהושארו במצבם הטבעי.

שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי רחובות, 8.2021